הצהרת ביידן חשובה, פעולה ישראלית יותר

הצהרת הנשיא האמריקני ביידן כי לאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני היא הצהרה חשובה. זו אמנם הצהרה שיש לה תקדים היסטורי, אך חשיבות ההצהרה היא בשני מובנים: ראשית, היא נאמרת בזמן שמתנהל משא ומתן, ולפיכך להצהרה יש משמעות בשיחות מול איראן. שנית, המילה החשובה ביותר בהצהרה היא "לעולם". הנשיא טראמפ הדגיש שההתחייבות היא לגבי המשמרת שלו. במקרה זה, הנשיא ביידן מתחייב בשם ארה"ב וללא הגבלת זמן. אמנם התחייבות שכזו נעדרת כל גיבוי חוקי ואינה מחייבת את הממשלים הבאים - אך היא לא תימחק מדברי הימים של היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב, ומעניקה גיבוי לשחקן אחר (קרי ישראל) במקרה שארה"ב לא תעמוד בהתחייבות זו בזמן אמת.

ואחרי הפתיחה האופטימית - מעט ריאליזם לאיזון. המזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות האמריקני. הבעיות מבית דורשות את מלוא הקשב של הממשל. זאת, בזמן שהאתגר הגדול ביותר של מדיניות החוץ הוא התחרות הבין־מעצמתית לעיצוב סדר עולמי חדש. לתחרות זו, המשיבה את רוחות המלחמה הקרה, הגיעה ארה"ב באיחור ועם חיסרון בנקודת הפתיחה; חיסרון שנובע, לפי דעת רבים בארה"ב, מהמעורבות האמריקנית במלחמות האינסופיות במזה"ת.

הגם שארה"ב אינה נוטשת את המזה"ת, היא לא להוטה לפתוח במלחמה חדשה. בטח לא מלחמה שניתן להימנע ממנה על ידי הסכם גרעין. אך נניח שהמנהיג העליון באיראן לא יסכים לחזור להסכם הגרעין ושלא יסכים לשתות בשנית את כוס התרעלה, לפי תפיסתו, רק כדי לספוג השפלה נוספת בעוד שנתיים. אז, אולי, יקום ממשל אמריקני ישן־חדש שייסוג שוב מההסכם ויחזיר באחת את הסנקציות.

מצב ביניים זה, שבו אין הסכם ותוכנית הגרעין האיראנית מתפתחת, הוא מצב מסוכן. איראן יכולה להגיע למצב של מדינת סף. מדינת סף היא כבר מדינה שיש לה הרתעה גרעינית משום שמימוש יכולת גרעינית הוא רק עניין של החלטה, ולפיכך ההתנהלות מול מדינת סף היא התנהלות כאילו היתה כבר מדינה גרעינית. לכאורה, זו מציאות שעומדת בהתחייבות הנשיא ביידן, שכן מדינת סף אינה מדינה עם יכולת גרעינית, ובמצב כזה, אף שיעמוד בהתחייבותו ההיסטורית, מאזן הביטחון הלאומי של ישראל ישתנה לרעה.

תסריט אחר וקיצוני אף יותר - איראן פורצת לגרעין באופן גלוי. האם אנו צפויים לראות פעולה אמריקנית מיידית נגד איראן? ממש לא בטוח. כבר עכשיו יש בארה"ב דעה (לא שולית, אך עדיין דעת מיעוט) כי איראן גרעינית תשפר את היציבות במזה"ת, כיוון שהיא תצמצם את האפשרות להסלמה למלחמה. תומכי הגישה הזו עושים היקש מהמציאות של המלחמה הקרה והעידן של מרוץ החימוש הגרעיני בין ארה"ב לבריה"מ, ומסיקים שכשם שהמאבק ההוא הביא ליציבות, וכשם ששם הנשק הגרעיני לא נועד להפעלה אלא רק להקרנת עוצמה - כך יהיה במזה"ת.

לקוראים הישראלים ברור לחלוטין כי מדובר במציאות בלתי נסבלת. מזרח תיכון שמצוי במרוץ חימוש, שבו חלק מהמשטרים מסתייעים בסימנים תיאולוגיים על מנת לקבל החלטות אסטרטגיות, הוא מזרח תיכון מסוכן בהרבה מזה שאנו חיים בו. אך הבהירות הזו בישראל אינה מבטיחה את הבהירות בארה"ב. ישראל צריכה לפתח יכולת ישראלית עצמאית להסרת איום הגרעין, אך היא חייבת את הגיבוי האמריקני. זאת, בשל האפשרות שמתקפה ישראלית כנגד איראן תתרחב למלחמה אזורית. במקרה שכזה חייבת ישראל את הלגיטימציה והגיבוי הבינלאומיים.

ולסיכום, הביקור של הנשיא חשוב בשל ההיבט הערכי־תודעתי של שותפות גורל היסטורית, וייתכן שיביא לחיזוק היכולות הישראליות על ידי הגברת התמיכה האמריקנית בפרויקטים ביטחוניים ישראליים. גם מזכר ההבנות בתחום שיתופי הפעולה המחקריים הוא חשוב ביותר. הצהרות כלליות כגון הצהרה זו אינן בעלות ביטוי מעשי האמור להרגיע את ישראל שיש מי שיילחם את מלחמותיה.

הכותב הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, לשעבר ראש אמ"ן