משחקי זיכרון: רגע אחד בראיון הדגים עד כמה בן גביר מנותק - ומרוכז רק בבייס

ההופעה של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בתוכנית "פגוש את העיתונות", שבמהלכה נאלץ להציץ בנייד שלו כדי לזכור את מספר הנרצחים מאז כניסתו לתפקיד, היא תמונת ראי להתנהלותו מהיום הראשון. התמקדות וזיכרון פנומנלי במה שמעניין את ה"בייס" הימני שלו - כמו החמרת תנאי הכליאה של מחבלים, צמצום משאבים לטיפול בפשיעה היהודית ביו"ש וחלוקת כלי נשק לאזרחים, וכל השאר - בזיכרון הנייד.

הוא כבר אינו מדבר על פרויקט הדגל שלו בדמות ה״משמר הלאומי״, משום שהקמתו רחוקה כמה שנות אור מההבטחות שניתנו בעבר. הוא חדל להתהדר בהעלאת שכר השוטרים, לא רק משום שרבים לא קיבלו עד היום את מה שהבטיח, אלא שממש בימים אלו השכר עומד בפני קיצוץ. הוא אינו מדבר על הפשיעה המשתוללות ברחובות, על הדרכים לצמצם את תאונות הדרכים הקטלניות ולא על מספר הרציחות הגבוהה - לא רק משום שאין בפיו שום בשורה בעניין, אלא כפי שראינו - את הדברים האלו הוא פשוט לא זוכר.

בחר לבזבז את הזמן

בל יטעה הציבור. לבן גביר יש זיכרון שכל אחד היה רוצה אצלו בנייד והסיבה היחידה שזיכרונו נתקע היא משום שהוא נאלץ לשלם מחירים גבוהים על חודשים, שבהם במקום לשבת וללמוד את עבודת המשטרה, במקום להיות בקיא בנהלים, בפקודות ובגבולות הגזרה שבין משרדו למטה הארצי - הוא בחר לבזבז את זמנו.

בן גביר בזבז זמן על חלוקת סמכויות, על דרישותיו לשנות את פקודת המשטרה, על סכסוכים מתוקשרים ועל הבטחות שווא, על מחויבותו להחזיר את הביטחון לרחובות במקום להוביל ביחד עם המשטרה ומשרדי הממשלה השונים תוכנית סדורה ומוסכמת לצמצום האלימות במודלים שונים לאלו שנוסו עד כה בשיח מכבד.

ההבדל בינו לבין קודמיו קשור באישיותו העכשוויות, אך לא פחות בעברו. את מה ששרים אחרים עשו בשקט ובפשרות, בן גביר עושה באיומים ובמלחמות. דרישת הנאמנות לו ולמדיניותו מהמפכ״ל ומקציני משטרה נובעת בעיקר מחוסר ביטחון וידע בנושאים שעליהם הוא מופקד. 

המתקפות על החקירות שהמשטרה מנהלת נגד אנשי משרדו כאילו מישהו ״תפר״ אותם, התקפותיו על חקירות שמתנהלות במח״ש נגד קצינים שמינה כמו גם התייצבותו לצד נחקרים, האיומים בפיטורים של היועמ״שית העומדת בראש מערכת אכיפת החוק שהמשטרה היא חלק ממנה, כבר מחלחלים.

האמת, כמו תמיד, נמצאת באמצע

בשיחות סגורות מודים בארגון שהסיבה לתדמיתו הירוד כיום - נעוצה בשר הכוחני. בצמרת כבר מבינים שמעורבותו חסרת התקדים והמוחצנת בעבודת המשטרה עשתה לארגון את הנזק הכי גדול מאז הקמתו. רבים בציבור מאמינים כיום שמשטרת ישראל אינה רק ״משטרה פוליטית״ אלא כזו המנהלת חקירות פוליטיות.

האמת, כמו תמיד, נמצאת באמצע. לפוליטיקאים קל לנגח את השר הממונה, בטח כשזה משרת אותם פוליטית. לאנשי תקשורת קל להאשים את המשטרה בכל תחלואי החברה ולדרוש ממנה שתחדל הזנחה של שנים, שהובילה צעירים להצטרף למעגל האלימות.

הדבר הקשה ביותר זה להביט למציאות בעיניים. להתעלם מהמצוקה המספרית בה שרויה המשטרה ומכך שחרב הקיצוץ בשכר מונחת בימים אלו על צווארם של שוטריה. במקום להודות להם על תפקודם ב-7 באוקטובר, על כך שהצילו את המדינה ועל עבודתם המורכבת בשנת המלחמה תוך סיכון חייהם בכל הזירות, השוטרים לא זכו למענקים כמו בצה״ל, אינם מקבלים את תוספת השכר שניתנת למגזר הציבורי, וכעת - האוצר דורש לקצץ 2.9 אחוזים משכרם ומשכר הסוהרים.

כדי לסדר את האוזן - שוטר סיור, אחד מתפקידי הליבה של המשטרה, משתכר בחמש השנים הראשונות לעבודתו כ-10,900 שקלים ברוטו, כששליש משתכרים אף פחות מזה. זה לא מפתיע שמאות שוטרים מתלוננים שאינם מסוגלים לשלם שכר דירה או משכנתא ואינם מוכנים יותר להקריב את חייהם.

אפשר להמשיך ולהשתעשע במחשבה שהבעיה היחידה של המשטרה היא השר הממונה עליה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהזנחה פושעת בחברה הישראלית, כמו גם הזנחה של שנים של המשטרה כארגון אוכף חוק, היא היא הסיבה האמיתית לכך שהפשיעה, על כל גווניה, הרימה את ראשה.