אלמן ביקש להשתמש בעוברים מוקפאים של אשתו המנוחה - ונדחה

שופט בית המשפט לענייני משפחה בירושלים איתי כץ דחה תביעה של בני זוג, שביקשו היתר להשתמש בעוברים שהוקפאו לפני כ-20 שנה, שנוצרו מביציות של אשתו המנוחה של התובע. מטרת התובעים היתה להשתיל את העוברים ברחם אשתו הנוכחית של הגבר, לצורך הבאת ילד לעולם. 

הזוג טען כי המנוחה הביעה רצון ברור להמשיך את השושלת שלה, אף  שהרופאים יעצו לה להימנע מהליכי הפריה משום שחלתה בלוקמיה. הם הדגישו כי המנוחה היתה נחושה להביא ילדים לעולם, אף במחיר סיכון חייה, ולכן בחרה לעבור תהליכי שימור פוריות. התובעים ביקשו להסתמך על עדויות מחברותיה הקרובות של המנוחה ואחותה, שהעידו על רצונה העז להמשיך את השושלת שלה גם לאחר מותה.

מייד עם נישואי האלמן בשנית ב־2011, החל הזוג במרוץ נגד השעון להביא ילדים לעולם מביציותיה של רעייתו הנוכחית. השניים הצליחו ונולד להם בן, אך הם היו מעוניינים בילדים נוספים. הם ניסו להביא עוד ילדים לעולם, ולאחר תשעה סבבי IVF שנכשלו הומלץ להם להסתייע בתרומת ביצית. לאחר שהתברר כי אין מנוס אלא להיעזר בתרומת ביציות לצורך הבאת ילד לעולם, פנו התובעים אל בית החולים בבקשה לקבל לידיהם את העוברים המוקפאים ונענו בסירוב. או־אז פנו אל בא כוחה של היועמ"שית בבקשה להתיר להם לעשות שימוש בעוברים המוקפאים, אולם גם אז נענו בשלילה והחליטו להגיש בקשה לבית המשפט.

המדינה, לעומת זאת, התנגדה לשימוש בעוברים בטענה שלא הונחה תשתית עובדתית שמצביעה על כך שהמנוחה רצתה שבעלה ישתמש בעוברים המשותפים לאחר מותה, ובמיוחד לא עם אישה אחרת. המדינה הדגישה כי מדובר בעוברים שנוצרו לפני 20 שנה, כשהמנוחה לא היתה מודעת לכך שבעלה יינשא מחדש, ומטרתם להקים משפחה חדשה אינה עולה בקנה אחד עם כוונתה.

השופט איתי כץ, שקיבל את עמדת המדינה, פסק כי התובעים לא הצליחו להוכיח את רצונה המשוער של המנוחה כי ייעשה שימוש בעוברים לצורך הולדת ילד לאחר מותה, במיוחד בנסיבות שבהן התובע כבר נשוי בשנית ולו ילד משותף. הוא ציין כי כל הראיות מצביעות על כך שהמנוחה קיוותה להחלים ולהשתמש בעוברים בעצמה, ולא היתה כל התייחסות ספציפית לרצון לשימוש בהם לאחר מותה.

בפסק דינו הדגיש השופט כץ את הסוגיה המורכבת והתקדימית: "לא ניתן לקבל את עמדת התובעים כי המנוחה היתה רוצה לאפשר שימוש בעוברים אלו, בייחוד בהתחשב בכך שחלפו 20 שנה מאז שנוצרו". בסיכומו של דבר השופט דחה את התביעה על בסיס הקביעה שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להראות כי המנוחה היתה מסכימה לשימוש בעוברים באופן המבוקש, בנסיבות הנוכחיות.