סכסוך שהתחיל ברהט בגלל ריב בין ילדים, התפתח והסלים עד לרצח שהתרחש בשנת 2017. בשנים שעברו מאז, הסכסוך הזה המשיך גבה את חייהם של כמה קורבנות, אך ב-2024 חלה עלייה חדשה בקצב הרציחות ועד כה נרשמו ארבע קורבנות חדשים של הסכסוך הוותיק.
אלו שמות הנרצחים בסכסוך הדמים המתגלגל הזה ברהט (עד כה):
יוני 2017: אניס שיך אלעיד.
מאי 2021: רמאדן אבו לטייף.
מאי 2023: חסן אבו לטייף.
אוגוסט 2023: רצח כפול: שריף ואברהים שיך אלעיד.
פברואר 2024: אחמד שיך אלעיד.
יוני 2024: חליל אבו לטייף.
ספטמבר 2024: מחמד שיך אלעיד.
כפי שניתן לראות, הקורבנות משתייכים למשפחות שיך אלעיד ואבו לטייף, שתיהן מתגוררות בשכונה מס' 14 ברהט. בני המשפחות ממשיכים להכות זו בזו למוות, אך במקביל רבים מהם רוצים שמעגל הדמים הזה ייפסק.
בינתיים, הצעירים מתגרים זה בזה ברשתות החברתיות והמבוגרים רוצים סולחה. המשטרה חסרת אונים: מתוך שמונה מקרי רצח רק שלושה כתבי אישום הוגשו.
"הצד השני לא רוצה סולחה"
"אפשר למצוא פתרון ברגע שיש מהצד השני רצון לסיים את הסכסוך. ואנחנו, בשביל המשפחה שלנו, מעוניינים לגמור את הסיפור הזה, אבל הצד השני לא מעוניין וממשיך לרצוח", אומר ל"ישראל היום" בן אחת המשפחות. "נרצחו אנשים מהמשפחה שלי ומהמשפחה שלהם. אני בקשר עם גורמים במשטרה בשביל לגמור את הסכסוך הזה, כי מספיק עם כל הדם הזה שנשפך. כמו שכואב לנו, גם לצד שני כואב והגיע הזמן לגמור את הסכסוך הזה. ישבתי עם המשטרה ואמרתי להם 'די, בואו נסיים את הסכסוך הזה'".
דברים דומים משמיעים גם במשפחה השנייה. גם שם אומרים שהם רוצים להגיע לפתרון, וגם שם טוענים כי "הצד השני לא מעוניין".
דינמיקה של סכסוך בין שתי משפחות שגרות באותו יישוב, במיוחד כשמדובר ביישוב בדואי, היא עניין מרתק ומפחיד גם יחד. ברגע שאדםנ רצח, נפתח מעגל דמים. לרוב, המשפחה של הרוצח עוזבת את המקום מחשש לנקמה. אבל במקרה הספציפי הזה ברהט, אחרי הקורבן הראשון לא נלקחה אחריות על הרצח.
אניס שיך אלעיד, הראשון בשרשרת הרציחות, נרצח ביוני 2017 בגלל ריב ילדים שהתפתח לקטטה, שבה הוא נורה למוות. הטענה של משפחת שיך אלעיד היתה שמשפחת אבו לטייף אחראית על הרצח, אך הם טענו כי הוא נורה מכדור תועה של שיך אלעיד ולכן החליטו שהם לא יעזבו את השכונה, כנהוג במקרים כאלו בחברה הבדואית.
מאז, יש מתח באוויר. אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה כשהם יוצאים מהבית. הילדים של שתי המשפחות לא לומדים באותו בית ספר, המבוגרים לא נכנסים לאותו סופרמרקט. הם לא עוברים ליד הבתים של הצד השני, כי כל מפגש קטן על הכביש או בכיכר עלול להצית אירוע אלים.
"רוצחים ולא מודים"
"בעבר, כשבדואים היו רוצחים, הם היו אומרים לבן אדם 'אני רוצה לפגוש אותך במקום X', היו אומרים לו בפנים אם היו רוצים להרוג. הרוצח היה אומר: 'אני רצחתי אותו כנקמה על הרצח של מישהו אחר'", מסביר גורם בעירייה המקומית, ששימש כגורם מתווך לפתרון הסכסוך. "עכשיו, בערים הבדואיות וברהט במיוחד, הצעירים רוצחים ולא מודים".
"התרבות השתנתה. הם שמים פס על הכבוד של הבדואים ועל התרבות. הם שמים פס על כולם. לא שאני מצדיק חלילה רצח בכוונת תחילה, אבל פעם רוצח היה אומר 'אני רצחתי כמו גבר'. גם זה מן הסתם פסול. אבל היום הם בלי הכבוד, התחילו ללכת מאחורי הגב, בשקט", מוסיף עובד העירייה.
אחת הסיבות של אי-קבלת אחריות על מעשי רצח היא הפחד מהחרמות של המשפחות הגדולות עליהן. לפי ההגיון הזה, אם אתה לא מודה, הרי שאי אפשר "להעניש" אותך.
בנקודה הזאת אמורה להיכנס לתמונה המשטרה, כדי לחקור את האשמה גם בהעדר הודאה. אולם, רק שלושה כתבי אישום הוגשו, כאמור, בשמונה מקרי רצח. זה מעט מדי, גם אם לוקחים בחשבון שתחנת המשטרה ברהט קטנה ושוטרים בה מעט.
הבעיה היא שכאשר השוטרים מגיעים למקום הרצח, כמעט ואין ראיות, משום שהמשפחה של הנרצח דואגת לטשטש את הראיות, אומר ל"ישראל היום" גורם במשטרה. "אין שיתוף פעולה. הם מעלימים לנו ראיות עוד לפני שאנחנו מגיעים. הם מעלימים מצלמות אבטחה, אנחנו מוצאים תרמילי כדורים בפחים, הם שוטפים כתמי דם ומחליפים בגדים".
השוטרים אומרים כי האזרחים רוצים "לפתור את הסכסוך בדרכים מסורתיות", ולא דרך מערכת המשפט הישראלית. ברגע שיש עצורים וכתבי אישום, זה מקשה על התהליך המסורתי.
"התהליך הבדואי הוא יותר מורכב - הם מרחיקים אנשים מהאזור, דורשים פיצויים בסכומים גבוהים. גם אם השוטרים עוצרים מישהו, מבחינת הצד השני בחלק מהמקרים זו 'בושה' כי הם לא נקמו בעצמם, אלא המשטרה עשתה את העבודה", אומר הגורם.
"תחנת משטרה עלובה"
"המשטרה צריכה להשקיע יותר משאבים, כמו שהיא משקיעה בחברה היהודית. זה אותו דין, זה אותה מדינה, אין תחושת ביטחון. זה נכון שהם (השוטרים א.י) עובדים מתאמצים, נכון שהם עושים את הפעולות, האם זה מספיק? אני חושב שזה עדיין לא מספיק", מסביר בצער הגורם העירייה, "צריך יותר כוחות משטרה, תחנת המשטרה שנמצאת כאן היא בושה, היא קטנה. שוטרים לא רוצים לבוא לתחנה. זה פשוט מאוד מבנה קטן עלוב שיש בו כמעט 40 שוטרים, בקצה השני של העיר. צריך עוד שלוש נקודות משטרה כדי שיצליחו להתגבר על כל המקרים שקורים ברהט. המענה צריך להיות יותר מהיר".
על נשוא העלמת הראיות הוא אומר: "התושבים מפחדים שהמשטרה לא תגבש עובדות או תשתית ראייתית להרשעה, ולא יעשה צדק, אבל קל מאוד לטפל בעניין הזה. צריך לתת לאנשים כלים להתלונן ולהראות להם שזה יצליח. איך אתה עושה את זה? עובד על תיק אחד מפצח אותו. קחו תיק דגל אחד ותשקיעו בו המון. ואז כל תושב ברהט יגיד לך, 'אני סומך על המשטרה ואני רוצה שהמשטרה תהיה ברהט'".
כרגע הפתרון לא נראה באופק, והרציחות נמשכות. שני הצדדים גם אומרים את זה בגלוי: אנחנו נמשיך עד הגבר האחרון. הם מקליטים את עצמם בטיקטוק כשהם מקללים אחד את השני למרות שהם יודעים שזה הופך אותם לחשודים פוטנציאלים במקרה הרצח הבא. המטרה שלהם היא לפגוע בכבוד הבדואי של הצד השני.
כפי שהדברים נראים כעת, הרצח הבא הוא ממש מעבר לפינה. "אנשים עוקבים אחד אחרי השני. יש להם מודיעין אחד על השני. יש להם חברים, אנשים היום רוכשים רחפנים כדי לעקוב אחרי אנשים אחרים ולאסוף עליהם מידע. אחרי שהם לוקחים את המידע הזה הם מאבטחים אותו ואחר כך עושים את החיסול", מסביר לנו הגורם בעירייה. "הם יושבים שם ומחכים לקורבן שלהם. שתי הרציחות האחרונות התרחשו באותה שעה, בשעות בוקר המוקדמות. הם עקבו אחרי האנשים".
הברז הצבאי מזרים נשק
לאחרונה, במשטרת המחוז הדרומי פתחו במבצע "בלימת חירום", שמצביע על מצב החירום בנגב: כמות הנשק הבלתי-חוקי היא אינסופית ובמגזר הבדואי כבר אומרים בפה מלא - "לכל בית יש נשק".
השוטרים אמנם תופסים כמויות עצומות של נשק, אבל הברז עצמו, ההברחות וגניבות מבסיסי צה"ל, עדיין מזרים כלים חדשים למאבק.
בספטמבר היו שני אירועים מאוד משמעותיים בגזרה בנושא זה: עשרות מכולות עם ציוד צה"לי נפרצו בבסיס ביסל"ח ווציוד צבאי רב נגנב מהן. בנוסף, בתחילת החודש נתפסו בגבול ירדן 74 אקדחים ו-61 מחסניות, שני חשודים מהמגזר הבדואי בנגב נעצרו.
הנשק והציוד מגיע בסופו של דבר למשפחות מסוכסכות ומשמש למעשי רצח.
כמויות הדם שזורם ברחובות רהט הוא בלתי נסבל, אומר נציג אחת המשפחות. "זה עבר כל גבול. צעירים מתים. יש שנאה גדולה בין המשפחות ואנשים לא מביעים חרטה".
"מישהו צריך להתערב בסכסוך הזה ולסיים אותו. אנחנו במצב מאוד קשה מבחינה נפשית, מבחינה כלכלית, ומכל הבחינות. כי כשלמשפחה קורה דבר כזה, האנשים לא יכולים לעבוד, כי הם לא יכולים לצאת. כמו שאתה יוצא מהבית, אתה יכול גם לא לחזור", מסכם בן המשפחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו