כולל אברכים תבע דייר בדירה שנמצאת בבעלות הכולל, בטענה שהדייר משתמש במקום כדי להפעיל בית בושת ולא משלם שכירות כבר כשבע שנים. שופטת בימ"ש השלום בירושלים מיכל הירשפלד דחתה את הטענות.
לפי כתב התביעה, מדובר בדירה בירושלים בת שלושה וחצי חדרים שאותה שכר אביו של הנתבע באמצע שנות ה־60, ומאז מות האב בשנת 2012 מתגורר הבן בדירה. הכולל טען שהדייר הפעיל בדירה בית בושת, וכן שבמשך שנים לא שילם דמי שכירות בסך כ־420 אלף שקלים. בינואר 2019, כמעט 54 שנים לאחר תחילת השכירות, הוגשה נגדו תביעת הפינוי.
הדייר טען כי הוא נחשב דייר מוגן שאסור לפנותו, וכי הטענה על בית בושת בדירה אינה מבוססת. מנגד, הכולל טען כי הדיירות המוגנת היתה שייכת לאב בלבד, ולא עברה לבן, וכאמור העלה טענות לפינויו בשל שימוש לא חוקי בדירה ואי־תשלום שכירות. השופטת הירשפלד דחתה את התביעה, וקבעה שהטענה בדבר שימוש לא חוקי לא הוכחה. כמו כן, השופטת ציינה שהכולל ידע על מגורי הדייר ואביו בדירה מאז אמצע שנות ה־60, ולא דרש תשלום שכירות במשך שנים רבות.
נוסף על כך, ממסכת הראיות עלה שהאב שילם סכום משמעותי בתחילת השכירות, שייתכן שנחשב דמי מפתח. לכן נקבע שהאב היה דייר מוגן, והבן ירש את זכויותיו כדייר מוגן, מאחר שהתגורר עם אביו לפחות חצי שנה טרם פטירתו.
בסיכומו של דבר, הטענות לפינוי נדחו והדייר הוכר כדייר מוגן. השופטת ציינה כי גם אם אי־תשלום השכירות ייחשב עילת פינוי - בנסיבות הייחודיות של מגורים ארוכי שנים ללא דרישת תשלום, גילו המתקדם ומצבו הכלכלי של הדייר, ראוי להעניק לו סעד מן הצדק למניעת הפינוי. "הנתבע הוא בעשור השביעי לחייו ומצבו הכלכלי לא טוב. הנתבע האמין שאינו חייב בתשלום. רק בשנת 2018, לאחר שהחליט בעל הבית 'לעשות סדר בענייניו', הוא פנה אל הנתבע בדרישה, ולאחר מכן בתביעה שבה לראשונה נדרש הנתבע לשלם לו כספים.
השופטת הוסיפה לקבוע, "בנסיבות אלה, גם אם היתה קמה לתובע עילת פינוי - הרי סנקציית הפינוי לא הולמת את נסיבות ההפרה הנטענת, וכל הנסיבות שפורטו לעיל תומכות במתן סעד מן הצדק לנתבע". התביעה נדחתה, והכולל חויב לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך של 11,700 שקלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו