ספרה ה־12 של אילנה ברנשטיין, כמו קודמיו, אינו מתאפיין באסקפיזם, אחת הסיבות שחלק מהקוראים לוקחים ספר ליד. ספרה של ברנשטיין מספק לנו בדיוק את ההפך: הוא מותח, מלחיץ ומשרה אווירה כבדה ומעיקה שהולכת ומעמיקה עם כל עמוד, עם כל מילה. ברנשטיין אמנם מספרת את סיפורה של אישה אחת, אמא מעורערת בנפשה ללא ספק, אבל היא מצליחה להעמיד מראה מגדילה ואכזרית מול כל האימהות כולן, ומול החברה.
הרבה עצב יש בספר. דיכאון, גרוטסקה ומקאבריות, ולולא שני האחרונים - היה קשה מאוד לקרוא בו. ההומור השחור מציל את הקורא מליפול לתהומות, מלעזוב את הספר כדי לא להקשות על עצמו.
העלילה מינורית, לא מתפתחת כמעט, מתרחשת בכמה ימי חורף מסויטים ונמסרת מפיה של אישה אחת, שהיו לה פעם חיים, היא הפכה לאמא ומאז "התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה". היא מנסה לשרוד בקושי עם ילדיה, אחרי שהפכה לחד־הורית ואיבדה את עבודתה. היא אינה זוכרת אם ולמי היתה נשואה וממה התפרנסה לפני שהיתה לאם. למעשה, כל החלק שלפני הורותה - נמחק לה, אך היא מדמיינת שהוא היה טוב. היא לא נולדה להיות אמא. "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים", היא מצטטת את גורם הרווחה שמלווה אותה, אבל האימהוּת היא עובדה קיימת. שני ילדים - נבונים, נחמדים וצייתנים רוב הזמן, שבכל זאת מעיקים עליה, מכניסים אותה לדריכות, לתשישות וגורמים לה לרצות להיעלם. הגיבורה הולכת ומאבדת קשר עם המציאות. היא אינה עובדת, מתקשה מאוד לטפל לבד בילדיה, בקושי שורדת את היומיום - כלכלית ונפשית. היא נעזרת בפסיכיאטר ובשכנה חטטנית שמגבה אותה ומצילה אותה בהתמודדות עם ילדיה, אבל הרושם הוא שהתמיכה דלה מדי, אקראית, אך־בקושי מצליחה להחזיק את ראשה של האם המוטרפת מעל המים. בכל רגע נתון היא עלולה לטבוע, להישאב לערפילי מוחה הקודח, להפסיק לתפקד כליל ולהזניח לגמרי את ילדיה או להיעלם להם.
כריכת הספר (זמורה ביתן)
כדי לנחם אותם על אימהותה הכושלת ולהפיג במעט את כאבם ואת דרישותיהם הבלתי נגמרות בעיניה, היא מבטיחה לילדיה לקחת אותם יום אחד ללונה פארק. ברור שמבצע כזה הוא למעלה מכוחותיה, והקורא, וגם הילדים, אינם סומכים עליה שהוא יתקיים, אבל הציפייה לבילוי ילדים "נורמלי" ואולטימטיבי והתהייה מה יקרה בו מחזיקה אותם ואותנו לאורך כל דפי הספר.
קשה להזדהות עם דמות מופרעת וקשה כמו האם הזאת, שמזניחה את ילדיה באופן שמעלה חשש כבד לשלומם. אבל ברנשטיין, סופרת מתוחכמת, אינה מניחה לקורא לתייג את הגיבורה כשונה ממנו, "משוגעת", ובכך לפטור את עצמו מעוּלה של זו. לאורך כל הספר טוענת ברנשטיין, באמצעות הגיבורה שלה, שבכל האימהות טמונים זרעים כמו אלה שנבטו פרא אצל האם המופרעת. כולן לוקות בתסמינים דומים, לכולן עוברות בראש מחשבות אפלות דומות ביחס לילדיהן, לכולן יש רגעים חשוכים שבהם היו רוצות להיעלם או להעלים את ילדיהן. ולא רק אצל אימהות רוחש תת־מודע אפל ואכזר, גם אצל אבות ("בים אפשר ללכת לאיבוד. יש הורים שהולכים עם ילדיהם לים בתקווה שזה יקרה להם. אפשר גם לטבוע. רוב ההורים מעדיפים איבוד על טביעה").
התיאורטיקנית הפמיניסטית אדריאן ריץ' מתארת את דימוי האם הטובה כאישה שאין לה זהות נוספת מלבד האימהוּת שלה, שמכוּוננת לצרכים של אחרים ומוצאת את סיפוקה העמוק משהייה עם ילדיה קטנים שאותם היא אוהבת ללא תנאי. האֵם בספרה של ברנשטיין היא כביכול הפוכה מהדימוי הזה, אבל היא בעצם לא. היא משתוקקת להגשים את עצמה בכתיבה, לפתח זהויות אחרות, אבל אינה מצליחה בכך.
למרות חרדותיה הגדולות סביב גידול ילדיה, ולמרות שהיא אינה מצליחה להיות אם "נורמטיבית", היא גם לא יכולה להיות שום דבר אחר פרט להיותה אם. היא אינה מצליחה ליצור או לעבוד, וכל מעייניה וחרדותיה נתונים לרווחתם של ילדיה, שאותם היא בכל זאת אוהבת, למרות הכל. הם מושיעיה והורסיה, מעניקים לה זהות אך בו בזמן גם שוללים אותה ממנה, נותנים לה כוח וגוזלים אותו.
"מחר ניסע ללונה פארק" הוא ספר חזק ומטלטל אשר מצטרף ליתר ספריה של ברנשטיין שחושפים את הסודות המושתקים של משפחות ואת הכוחנות ביחסים בין חבריהן. למרות היותו ספר יוצא דופן בחתרנותו תחת מוסד האימהות, הוא משתלב היטב בטרנד הקיים של ספרים, טורים עיתונאיים ויצירות אמנות שמביעים רגשות אמביוולנטיים של הורים כלפי ילדיהם, ומעמיקים את הסדק במסכת ההורות המושלמת.
"חייבים לדבר על קווין" המצמרר של ליונל שרייבר קרא תיגר על אהבת האם לילדהּ, "אני רוצה לחלוק איתך את הדבר הזה שמוחץ אותי, את האהבה והשנאה כלפי הילד שילדתי", אומרת דמות האם המורכבת והאפלה ב"כשהלילה" מאת כריסטינה קומנצ'יני. בישראל, אורלי קסטל־בלום היתה מבשרת הגל עם "דולי סיטי" (1992), שספרה של ברנשטיין מהדהד את הגרוטסקה המרה והמופרעת שלו סביב חרדת האימהוּת, ואחריה הגיעו ספרים כמו "רביעי בערב" של יעל הדיה, שאליהם הצטרפו כותבי טורים כמו דנה ספקטור ורענן שקד שכיבסו את הכביסה ההורית המלוכלכת בחוץ. נראה כי ברנשטיין, שבחרה בז'אנר דיסטופי, מקצינה בכוונה את דמות האם האימפוטנטית, כגרסת־דווקא הפוכה לאם האומניפוטנטית שנשים רבות ניסו להיות ולא הצליחו. נדמה כי היא מנסה לומר לקוראת - בואי תמצאי את עצמך בטווח שבין הדימוי האוטופי של האם המושלמת לבין זה הדיסטופי - של האם הכושלת בכל החזיתות.
מחר ניסע ללונה פארק / אילנה ברנשטיין, כנרת זמורה ביתן, 223 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו