צוחק בחשאי: על הרומן החדש של אריה אלדד

אריאל בולשטיין

העמודים הראשונים של "נוהל ויזתא" מהממים כמו מכת פטיש ולא מאפשרים להרפות. מזכיר הממשלה בישראל, מסופר לנו, נסחט על ידי ראש השירותים החשאיים ונדרש לערוק לשורות האויב, כדי להסגיר לרעים סוד ישראלי כמוס. אלא שהסוד הוא בדיה, וכל המהלך הוא הטעיה שנועדה להרתיע את האויב מפתיחה במלחמה. 

נשמע מופרך? יכול להיות. אך כאשר תא"ל (מיל') וחבר בדימוס בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כותב רומן ריגול פוליטי, כמעט אין מנוס מחיפוש אחר קווים מקבילים בין העלילה מרחיקת הלכת להתרחשויות אמיתיות. 

הצעתי לקוראים: אל תעשו את זה. זו לא הדרך הנכונה ליהנות מ"נוהל ויזתא". אריה אלדד עצמו דואג לאותת לקוראים שלא מדובר בתמונת מראה מציאותית לגמרי; הוא שותל בסיפור אלמנטים המביאים את העלילה עד כדי אבסורד, כאילו רומז שאפשר להירגע - הרומן הוא המצאה, ולא ניסיון להביא לידיעת הציבור פרשה מביכה מההיסטוריה הישראלית הקרובה באצטלה ספרותית.

למרות זאת, כמו בכל יצירה סאטירית המחבר מוביל אותנו בנפתולי העלילה לא רק כדי לשעשע. עיקר כוונתו לחשוף את החוליים של הממסד, ואולי של החברה הישראלית בכללותה, ללעוג לחולשות ולבקר. בכך אלדד מצליח, והביקורת שלו מגיבה להדי אקטואליה טרייה וכואבת. 

כך, באחת השיחות בין ראש השירותים החשאיים לראש הממשלה, מתפלא האחרון: "סתם לנצח במלחמה כבר לא רעיון טוב?" תשובת ראש השירותים החשאיים שולחת אותנו היישר אל טורי הדעה האקטואליים. "הצבא שלנו לא בנוי לזה", עונה הראש, "מושג ה'ניצחון' הוצא מחוץ ללקסיקון למונחים צבאיים לפני שנתיים. ה'הכרעה' נמחקה עוד בראשית הקדנציה שלך".

התוכנית של ראש השירותים החשאיים עובדת יפה. מזכיר הממשלה מסכים לשמש פיתיון ולגלם את תפקיד העריק (בלית ברירה, בעיקר, כי מתברר שלא חסרים לו שלדים בארון). בהתאם לתסריט שנקבע מראש, הוא מופלל וסופג מכות מכל הכיוונים. עם זאת, מי שבאמת סופגים מכות מאלדד הם שירות המדינה הישראלי, המערכת הפוליטית וארגוני הביטחון לסוגיהם. כבר לקראת אמצע הספר ברור לגמרי שאין במנגנונים האלה שום זכר לערכים דוגמת נאמנות, יושר וטובת המדינה. הממסד רקוב ללא תקנה, ובהשוואה אליו מזכיר הממשלה, שחולשותיו אינן שונות מאלה של אדם ממוצע מן היישוב, מצטייר כגיבור חיובי ביותר.

בעצם, מזכיר הממשלה נדהם בעצמו לנוכח מה שמתגלה כפני המדינה, או ליתר דיוק, כפרצוף האמיתי של הממסד שלה. בעוברו לשווייץ הוא מתוודע לשירות הציבורי המקומי, ובסך הכל מוצא בו - נוסף על סטראוטיפים טיפוסיים, כמו דייקנות מוגזמת - את המוכר לו ממערכות השלטון בישראל: קצת מאבקי כוח, והרבה בעלי תפקידים שחושבים רק על עצמם. באופן פלאי, דווקא מערך האויב יוצא נקי למדי: גיבורנו מצליח לעבוד על נציגיו בשווייץ ולמכור להם את הסוד המזויף, דבר שאולי מציג אותם כטיפשים, אבל לפחות מציל מחשד בשחיתות מוסרית ושאר מרעין בישין. ייתכן שזה חסד לא מכוון, ואלדד פשוט לא טרח ללגלג גם על מי שתופסים את משבצת הרעים.

כריכת הספר

"נוהל ויזתא" הוא פרודיה אנטי־ממסדית על רומן ריגול. פרודיה ארסית, לעיתים מצחיקה, לעיתים עצובה. אלדד אינו הראשון שנדרש לסוגה הזאת, ודי אם אזכיר את סדרת הספרים על סוכן חשאי 117 - גם הוא שלומיאל, כמו מזכיר הממשלה של אלדד, אם כי שלומיאל שניחן בשיק צרפתי. סדרת הספרים הצרפתית מונה יותר ממאתיים כרכים, והיא היתה פופולרית כל כך עד שאפילו מות הסופר המקורי לא קטע אותה, שכן את מלאכתו המשיכה תחילה אלמנתו, ואחר כך בתה. מזכיר הממשלה המסכן יסתפק בכרך אחד על אודותיו, ויוכל לזקוף לזכותו שבדומה לסוכן חשאי 117, הפך לכובש לבבות נשיים מייד עם המעבר לעולם הביון, בלי לחכות לספרי ההמשך. אין כנראה פרודיה על רומן ריגול ללא מרכיב רומנטי דומיננטי, וכל גיבור אנטי־ממסדי זקוק לפיצוי נשי. 

כיאה לפרודיה פוסט־מודרנית, אלדד לועג לסוגת הריגול, אך בעיקר למה שמכונה אצלנו "המערכת". אינטלקטואל מוביל ודעתן כמוהו לא יכול שלא להבחין בתסמינים מסוכנים שזועקים ממנה. "נוהל ויזתא" עושה לשירות הציבורי את מה שהסדרות "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה" עשו למקבילו הבריטי: חתך פולשני רוחבי שמציג לראווה את הקרביים הלא ממש נעימים לעין של המערכת הממשלתית. בכך הניתוח מסתיים - אמנם למדנו על הפתולוגיות, אבל אלדד, רופא במקצועו, משאיר אותנו בלי הצעות לדרכי ריפוי.

בין הצדדים החזקים האחרים של הרומן חייבים לציין שנינות אלדדית מפורסמת, שכמותה התרגלנו למצוא בכתיבתו הקודמת ובהופעותיו בענייני דיומא באמצעי התקשורת. בין החולשות - את המינון הקיצוני של הציניות. הנימה הצינית אופיינית ליצירות סאטיריות רבות ותפקידה להעשיר אותן, כפי שתבלינים מעשירים את טעם האוכל - בתנאי שהטבח אינו מגזים בתיבול. כשהתיבול הופך לחזות הכל, המנה מפסידה. הציניות ב"נוהל ויזתא" מוזרקת במינונים גבוהים במיוחד, ולפעמים מתעוררת התחושה שהיא מגדישה את הסאה. עודף הציניות ואופייה המוגזם של העלילה עלולים לפטור את הקוראים מבחינה נוקבת של החוליים שאליהם מכוון הסופר, ויהיה בכך פספוס גדול. 

חוויית הקריאה של הספר ניזונה בעיקר מן הקצב הייחודי שלו. אלדד חילק את הרומן לפרקים קצרים, חלקם קצרצרים (כמה שורות, ולא יותר), בחירה שתרמה לקלילות ולדינמיקה הכובשת של העלילה. המבנה המיוחד מאפשר מעבר מהיר, קליפי כמעט, בין זירות התרחשות שונות. בזכות כך הקוראים יתקשו להניח את הספר מידיהם לפני שהעלילה תגיע לסיומה, וההפסקה היחידה שירשו לעצמם תוקדש כנראה לניסיון להיזכר מיהו ויזתא. אחד מבני המן מעולם לא זכה לתהילה שכזו - אני משוכנע שבזכות אלדד כמות החיפושים של שמו בגוגל זינקה פלאים. 

נוהל ויזתא / אריה אלדד

כנרת זמורה ביתן, 398 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו