איילת קליין כהן
"אנחנו בני המחזור שנולד במלחמת השחרור ונלחם במלחמת ששת הימים. זו המלחמה שנתנה את המדינה וזו המלחמה שמערערת את קיומה. זו המלחמה הקשה והממושכת וזו מלחמת הניצחון המהיר והמשכר, שנמשכה רק שישה ימים ולא הסתיימה עד היום", כך מצוטט מאיר שלו ב"ילדים בסדר גמור", ספרה החדש של ההיסטוריונית פרופ' חנה יבלונקה. הספר מבקש לשרטט ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ, מ־1948 (שנת הקמתה של מדינת ישראל) עד 1955 (השנה שבה נולדו בני השנתון האחרון שהשתתף במלחמת יום הכיפורים).
בספרה מציגה יבלונקה יריעה רחבה של היבטים בחיי הדור: המצב הסוציו־אקונומי, מוסד המשפחה, יחסי הורים וילדים, תפיסות של נשיות ושל גבריות, מערכת החינוך, השסע העדתי ועוד. יבלונקה צולחת אתגר לא פשוט, ומגישה את הממצאים בצורה קולחת כספר מחקרי בעל נרטיב ספרותי. כאן מצויה אחת מחוזקותיה המרכזיות של יבלונקה - היא יודעת לספר סיפור.
יבלונקה, שנולדה בתל אביב ב־1950, נמנית אף היא עם בני הדור שהיא חוקרת. לצד מחקר מרשים בהיקפו ובעומקו - המתבסס בין השאר על ספרי לימוד, עיתונות, סקרים, ספרות ושירה - ערכה יבלונקה ראיונות עם 28 מילידי התאריך הסמלי ה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה.
לטענתה, אותו דור לא זכה להתייחסות מיוחדת, לא יוחסה לו הרואיות ולא קשרו לו כתרים. "היינו ילדים בסדר גמור. לא פחות אבל גם לא יותר", היא כותבת, "מיתולוגיה לא נקשרה בנו - אין לנו שם דורי בכלל". זאת, בניגוד להוריהם, בני דור תש"ח, שעברו תלאות בגולה ובעלייתם ארצה, שרדו ונאבקו, ולקחו חלק בבניין המדינה. בכל זאת, סבורה יבלונקה, יש לדור של "ילדים בסדר גמור" מקום חשוב בסיפורה של החברה הישראלית, שכן זה הדור הראשון שהיה ישראלי במדינתו מרגע לידתו.
כריכת הספר
בשונה מהוריהם, לפי המחברת, בני הדור נולדו למציאות שבה קיום מדינה יהודית הוא עובדה ולא שאיפה, בלי שחוו אנטישמיות, רדיפה וחיים כמיעוט. עד למלחמת ההתשה ולמלחמת יום הכיפורים, כך היא טוענת, אופיינו חייהם בשגרה, בנורמליות ובביטחון קיומי. על קביעה זו של המחברת אפשר לערער בשני מובנים. ראשית, הפרק הגלותי בחיי ההורים, המאופיין באנטישמיות, רדיפה ושכול, הותיר את רישומו עליהם ועל חיי המשפחה, ויש מחקרים בשדה הפסיכולוגיה המוקדשים לחקר ההעברה הבין־דורית של תחושת הטראומה של שורדי שואה. שנית, קיום מדינה יהודית - בוודאי באותן שנים - לא היה בבחינת עובדה מוגמרת שטומנת בחובה הבטחה ליציבות. על כן, תחושות הביטחון המתוארות הן יחסיות בלבד - נתוני הפתיחה של בני הדור הנחקר טובים אמנם לאין שיעור מאלו של הוריהם, אך הם לא גדלו בבית או בחברה נטולי משקעים, פחדים, אובדן ומאבק.
ילדות הדור ההוא, כך לטענת יבלונקה, אופיינה בגבולות ברורים, בהנחיות "עשה" ו"אל תעשה" ובהיררכיה מוגדרת ביחסים שבינם ובין הוריהם, הן ככלי לשמירה על תחושת היציבות שההורים כה הזדקקו לה, והן כביטוי לרצון לגבש את דמותו של הילד והנער הישראלי בהתאם לאידיאל שהחברה החדשה ראתה בעיני רוחה - בטוח בעצמו, חדור אידיאולוגיה, פעלתן ומעורה בחיי המשפחה והחברה, איש של מעשה אך גם של תרבות ורוח. הציפייה מן הילדים להידמות לאותו אידיאל יצרה אצלם צורך קבוע להיות "בסדר" - לרצות את הוריהם, לעמוד בציפיות ולא לאכזב.
הטקסטים שפנו לילדים, כמו ספרי הלימוד ועיתונות הילדים, מילאו תפקיד חשוב בעיצוב הדור ובהכוונתו, וסיפקו לקוראים הצעירים הוראות גם בתחומים הקשורים לחיי הבית והמשפחה. כך, למשל, ביום האם פורסמו הנחיות מיוחדות: "אפשר לאמא לשכב לנוח אחר הצהריים עד שעה שלוש או ארבע"; או "אל תלך לחנות לקנות מתנה. שי זה חייב שיהיה עשוי במו ידיך".
על אף הציפיות שנתלו בו, נימה של אכזבה מהדור המדובר מלווה את הספר לכל אורכו ומגיעה לשיאה בסיומו: "לרגע קט אחד בהיסטוריה, עם לידתו של דור ילידי המדינה, נדמה היה שמתחיל פרק חדש, נטול תחושת ארעיות ושונות. במבט לאחור הוא נותר חד פעמי ומובס. אולי מפני שהדור הזה רק רצה סתם לחיות במדינה שלו, והיה לעולם, ועם כולם, בסדר גמור. לא פחות, אבל גם ממש לא יותר". סעיפי האישום העיקריים כלפי הדור הם שאינו חדור אידיאולוגיה כקודמו וזיקתו לציונות רופפת, שהמוטיבציה שלו מסתכמת בשאיפה לנורמליות ולשגרה, שאינו רואה מעבר לצרכיו הקונקרטיים ולסביבתו הקרובה, ושהוא לוקה בקונפורמיזם ובפאסיביות (להוציא מקרים יוצאי דופן, דוגמת התפקיד שמילאו בני הדור ב"מכתב הקצינים" בשנת 1978).
התקבלות הספר על ידי בני הדור מעניינת כשלעצמה. האם יערערו על האופן שבו הם מוצגים? ואולי יתקוממו על עצם כתיבת ביוגרפיה דורית לכאורה, על אנשים הנבדלים זה מזה במוצא משפחתם, בעמדותיהם ובבחירותיהם? √
ילדים בסדר גמור / חנה יבלונקה
ידיעות ספרים, 430 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו