בניית הזיכרון רק החלה

כיצד ניתן להסביר את העובדה ש־900 אלף יהודי ארצות ערב - לאחר מאות ואלפי שנות תושבות - היגרו, נודו וגורשו מעשר מדינות בפרק זמן קצר כל כך? האם ניתן להטיל דופי בשייכות למולדת לאחר אלף שנה? מתי ולמה החלה האדמה לרעוד? האם היה הדבר קורה גם לולא קמה מדינת ישראל?

אלו מקצת השאלות העולות עם הופעת הספר "סוף היהדות בארצות האסלאם", בעריכתו של שמואל טריגנו - פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת פריז - שראה אור ב־2009 ויצא לאור לאחרונה בעברית. הספר הוא למעשה קובץ, המציג 11 כותבים שמתארים את הגרסאות השונות לנידוי וגירוש היהודים מארצות ערב, מ־1945 עד 1970.

ספרו של טריגנו אינו נכנע לאירופוצנטריות המאפיינת את לימודי ההיסטוריה של עם ישראל, ומנער את האבק מההשכחה של גירוש יהודי ארצות ערב. במבוא למהדורה העברית, הוא מסביר כי מיעוט המחקר בנושא דחף אותו להקים "אתר בנייה לכתיבת ההיסטוריה", וקובע כי אנו בתחילת הדרך לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי. הספר, לדידו, הוא "שלב חשוב בכתיבת חיבור מעמיק יותר" ומציין את הקושי באיסוף חומרים ממדינות שונות. ואכן, חוסר במקורות ניכר ברוב המאמרים ובסוף הספר.

רוב המאמרים בספר מתארים את תהליכי הקולוניזציה בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, שהניחו את הבסיס לשינוי יחסי הכוחות בין היהודים למוסלמים. היהודים, שנטו לאמץ במדינות אלו את אורח החיים המערבי, זכו לקידום מבחינה חברתית וכלכלית וכן להגנה מן הנוגשים המוסלמים ומחיי ההשפלה כבני חסות (ד'ימי). הם גם הפכו למתווכים מול ה"ילידים", צעד שעורר כעס ועוינות נוספים. עשרות שנים אחר כך, הדה־קולוניזציה והמשברים שצצו בעקבותיה, וכן עליית הלאומנות הערבית, שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם. יחד עם חדירת הסכסוך הישראלי־פלשתיני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית, הלכה וגברה אי הנוחות ודחקה את רגלי היהודים החוצה. נסתם הגולל.

כריכת הספר (כרמל)

כדי להבין את המאורעות, אומר טריגנו, צריך לבחון אותם "במסגרת המנטלית המקורית שלהם" וכוונתו לתפיסת העולם המוסלמית הרואה בלא־מוסלמים בני חסות נשלטים ונחותים. את האמירה ניתן להבין לעומקה דווקא למקרא המסמכים המקוריים המוצגים בנספח על יהודי מרוקו, ומתארים את חייהם טרם השלטון הקולוניאלי. 

ב־1880, לדוגמה, יהודי בשם יעקב דהן מוסמר לרצפה והוצלף עד צאת נשמתו כיוון שהעז להעסיק מורית כעוזרת בביתו; באותה שנה, וזיר מקומי ייעץ למשפחתו של אברהם אל אלוף שנרצח ונשרף לסלוח למרצחים ולא להזכיר שוב את המעשה; ב־1912 - רצח וביזה במלאח של פס שתוצאתו 60 הרוגים, 50 פצועים ו־8,000 איש חסרי קורת גג שחיו מצדקה. מנגד, יש גם מקרים נדירים יותר: ב־1907 - ערבי שפדה בכספו שתי נערות יהודיות שנחטפו וסירב לקבל את כספו באומרו כי זו מתנה ממנו ליהודים.

הנחתו של טריגנו היא ששנאת המונים כלפי היהודים עברה בדנ"א הדתי והתרבותי במדינות הללו, והוא אף טוען לדמיון בין האנטישמיות באירופה לזו של הלאומנים הערבים. נראה, עם זאת, שלא כל כותבי המאמרים מסכימים עימו. במאמרו על קהילת תוניס, לדוגמה, תולה ז'אק טייב את נטישת היהודים בתחרותיות וברצון לקיים מדינה חילונית לאומית תוך דיכוי הסולידריות הדתית והמשפחתית שהיהודים היו חלק ממנה. במרוקו, על פי יגאל בן נון, הסיבות היו הכישלון הפוליטי של מנהיגי מרוקו הצעירה לאמץ חברה לא מוסלמית ואימוץ הערביזציה במינהל הציבורי ובבתי המשפט שחסמה את דרכם של היהודים. 

האם ניתן לפרש את הבחירה בערביות כשנאה ליהודים? בספר אין אינדיקציה להשפעת הקולוניזציה על תפיסות הערבים. נראה כי בכל זאת קיים שוני בעוינות כלפי בני החסות בקרב המדינות והמעמדות השונים. חשוב לזכור כי גם נרשמו גילויי סולידריות וקריאות ליהודים להישאר מצד גופים פוליטיים, במדינות דוגמת תוניסיה ומרוקו.

המאמרים מיטיבים לתאר את קורות היהודים, ומאירים את הקופסה השחורה של "חיים בארץ ערבית". לאחר הקריאה מצטיירת תמונה רבת פנים, רחוקה מן החדגוניות הנתפסת בציבור. עם זאת, המאמרים העוסקים במאורעות החל מתחילת המאה ה־20 ולא רק עם קום מדינת ישראל, מיטיבים להתחקות אחר הסדקים הראשוניים ב"סדר הישן". 

מאמרה של רות אטיאס־טולדנו על יהודי מצרים מתאר את יצירת ההבחנה בין "מצרי אמיתי" למיעוטים אחרים. מאמרה הנוסף על תימן המסביר את השפעות הכיבוש העות'מאני, החלת חוקי השריעה ואסלום היתומים בכוח. אסתר מאיר גליצנשטיין מגוללת את תהליך נפילתה של יהדות עיראק לאחר פרץ הלאומיות ומאמציה הכושלים להישאר במדינה. רישאר איון טווה סיפור מתח ומפליא לתאר כיצד הפכה יהדות אלג'יריה למייצגת של צרפת בעיני האלג'ירים, ואיך הפך סילוק הצרפתים את נוכחותם לבלתי אפשרית.

בהקשר לעליית יהדות תימן, מעריכה אטיאס־טולדנו כי גם לממד המשיחי־דתי היה חלק בהתרחשות, אך "העריכו אותו יתר על המידה". בדרך כלל מוזכרים היהודים הדתיים, או בני המעמדות הנמוכים - שהיו מרוחקים מהשפעת הקולוניאליזם - כמי שהעדיפו לעלות ארצה. לעומתם, היהודים האלג'ירים, שזכו לשוויון עוד בסוף המאה ה־19, בחרו ברובם (כ־80 אחוזים) להגר לצרפת ולא לישראל. חלק ניכר מן הקהילה התוניסאית בחר אף הוא להגר לצרפת (כ־50 אחוזים). מה חלקו של החזון המשיחי והדתי בעליות האחרות? הנה נושא ראוי למחקר.

ההיסטוריה זימנה, לאחר ניסיון הבשלה של מאות שנים ויותר, עשר וריאציות שונות להשלמה בין היהודים לערבים - בשינויים של מקום, זמן, פוליטיקה וכלכלה. כולן כשלו. הגורם היחיד שנשאר קבוע הוא הדת. האם עתה הקהילה ה־11, שהיא מדינת ישראל, תמצא פשרה עם האומה הערבית־מוסלמית? האם טריגנו צודק ושנאת ההמונים הערבית כלפי היהודים היא עניין לאומי־גנטי? או שמא אנו בתקופה שבה "הרקע המנטלי", כהגדרתו, משתנה ומציע אפשרויות חדשות? 

כך, אף על פי שהמאמרים עוסקים בפנים ובצדדים רבים בסוגיית הגירת יהודי ערב ממדינותיהם, הקובץ מותיר שאלות פתוחות רבות ואנו מצטרפים לתקוות העורך: חובתנו כלפי המהגרים, הורינו וסבינו שמולדתם בגדה בהם והציונות התנשאה עליהם והדירה את קורותיהם - להפוך את הקערה על פיה ולהעמיק את המחקר. 

סוף היהדות בארצות האסלאם, עורך: שמואל טריגנו; כרמל, 266 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו