המדריך לעוזרות הבית / לוסיה ברלין
(הוצאת אסיה)
לוסיה ברלין כתבה סיפורים קצרים שלקוחים מתוך חייה. אין אצלה הפרדה מוחלטת בין החיים לבדיון: היא כותבת autofiction ("פרוזה-עצמית") - סיפורים שיוצאים מאמת ביוגרפית גם כשהם משקרים אודותיה. הסיפורים שלה מפתיעים, גדושים, מבלבלים, כמו החיים הכאוטיים שחייתה. בכל הסיפורים (בתרגומה של דנה אלעזר-הלוי) מפציעה דמותה של ברלין, כגיבורה ראשית או כדמות שולית, בשמה או בשמות אחרים, עד שבסיום הקריאה ניבטת אלינו דמותה באינספור מראות, מוכפלת ומפורקת, מלאת עומק ומורכבות. זאת כנראה הדרך המדויקת ביותר לעצב סיפור חיים רב-תהפוכות כשלה. הקול שלה – ענייני, חם, לא רגשני, לא מתריס, קול שמזכיר את הנימה המדודה הצ'כובית – מאפשר לכאב שבסיפורים להיחשף לאט, כגרעין פנימי, מושהה, שלא ממהר להישרף.
לינקולן בבַּארְדוֹ / ג'ורג' סונדרס
(כתר)
ג'ורג' סונדרס מיקם את ספרו ב"בַּארְדו" – עולם הרוחות הצפוף שבו חוסים כל מי שלא מסוגלים להרפות מהחיים, שלא נרפאים מהטראומה של מותם בטרם עת. הם מרחפים בסמוך לקבריהם במעין אזור דמדומים שבין החיים למוות, מייחלים לפתרון. יום אחד בשנת 1862 מגיע לבארדו וילי וינקולן בן ה-11, בנו של הנשיא אברהם לינקולן, שמת ממחלה. הרומן (בתרגום אמיר צוקרמן) מתרחש כמעט כולו במהלך היממה שלאחר קבורת הילד, כשהאב לא מצליח להיפרד מבנו. סונדרס כותב כאן בווירטואוזיות בליל קולות – עשרות דמויות של מתים, לצד ציטוטים אמיתיים ופיקטיביים – שמפיחים חיים לא רק בשכול הפרטי של לינקולן כאב אלא גם בתפקידו כ"אב האומה" האמריקנית כולה, ברגע ההיסטורי שבו היא נזקקה לאבהותו, על סף מלחמת האזרחים העקובה מדם.
אמי והמוזיקה / מרינה צבטייבה
(תשע נשמות)
מרינה צבטייבה כתבה את הנובלה הקצרה הזאת כדי לעורר את הזרם הבלתי פוסק של ההיזכרות. המעיין הנובע שלו הוא לימודי הפסנתר שלה, בחסות אמה הקפדנית, כשברקע נקישות האורלוגין באחר הצהריים אינסופי של אימונים. "אמי והמוזיקה" (בתרגום דינה מרקון) היא יצירת פרוזה של משוררת מיוסרת, וכיאה לכך נעה במרחב דמדומים שבו צבעים, קולות, תווים ורישומי פנים מתערבבים לכדי הוויית זיכרון אחת, לא מגובשת במתכוון. "בעיניו של ילד אין עתיד, יש רק עכשיו (שהוא בעיניו - תמיד)", כותבת צבטייבה בניסיון להגדיר את הזמן שהיה, ואיך הוא נתפס בדיעבד. קריאה שהיא אגרוף רך לקרביים.
בית זידאווי / אולגה לוסקי
(כתר)
נסיעה קצרה לארץ רחוקה מטלטלת את חייו של פואד, צרפתי שרק הצליל של שמו מזכיר את מוצאה הלבנוני של אמו, ומניעה אותו לחפש את שורשי המשפחה בין הרחובות ההומים של ביירות לפסגות של הרי לבנון. החיפוש יסתיים כמובן בגילוי עצמי ובתהייה על גורל האדם, שנגזר מגורלות הדורות הקודמים. הנבירה בתולדות משפחת זידאווי הופכת למסע מרתק במרחב ובזמן. שפתה המקסימה של אולגה לוסקי (בתרגום שירן בק) בונה סיפור רב מימדי שעוסק בשאלות של זהות ובהקבלות בין מה שהיה למה שבהכרח עוד יהיה. בניגוד לספרי הדרכה לחיים שממליצים להשיל את כבלי העבר, ללוסקי יש עצה אחרת שמיושמת ברומן: החזרה אל העבר הכרחית, ויש בכוחה לרפא את פגעי ההווה.
לא אימא שלי / תומס ה' אוגדן
(עם עובד)
הפסיכיאטרים ארווין יאלום ויורם יובל זכו להצלחה מסחררת כשהחליטו להעלות על הכתב את סיפור חייהם ותיאורי מפגשיהם של המטופלים. אך בעוד שיאלום ויובל נזקקו למטופלים, אמיתיים או דמיוניים, כדי לספר על הפרעות נפשיות - הרי שהפסיכואנליטיקאי תומס ה' אוגדן (כמו יאלום ויובל אף הוא יהודי), לא השתמש בתירוצים על מנת לפרוש את הסטיות וההפרעות הנפשיות שהצליח להעלות על דעתו. אוגדן עשה זאת בשני רומנים שזעזעו את קוראיו, אך גם סיפקו להם נחמה – יש מטורפים מכם. ההנאה מ"לא אימא שלי" (בתרגום יואב כ"ץ) היא כמעט סדיסטית, ואולי מכאן כוחו. סטיות איומות רבות תוקפות משפחה "איובית" אחת - גילוי עריות, תפקוד הורי לקוי, תחרות אכזרית בין אחים, ומה לא. כיף לקרוא על הפרעות כה קשות של אחרים, זה מותיר את שלך קטנות ולא משמעותיות.
הדברים שאיבדנו באש / מריאנה אנריקס
(עם עובד)
סיפורי האימה של הסופרת הארגנטינאית הצעירה מריאנה אנריקס נפתחים בדרך כלל בתמונות מוכרות מתוך החיים האורבניים של מעמד הביניים: מעבר לדירה חדשה, טיול לצפון, נסיעה ברכבת תחתית. הגיבורות שלה מצטיירות לפחות בתחילה, כגלויות לב ומודעות לעצמן, ונדמה כאילו הן רחוקות מהזיות ושיגעונות. אבל לאט לאט דברים מתחילים להיסדק, ומופיעים פשעים איומים וחזיונות מסויטים, שאצל אנריקס גם קשורים אל המצוקות החברתיות הבוערות בארגנטינה: עוני, פשע, אלימות נגד נשים. הסיפורים שלה (בתרגום אדם בלומנטל) מסעירים לא רק בכוח הדימיון שלהם, אלא בראש ובראשונה בזעם שעולה מהם, המעוגן היטב במציאות החברתית בארגנטינה, ונקראים כמסר – זועם, הרסני וחידתי.
שרוכים / דומניקו סטרנונה
(כתר)
אישה נבגדת וננטשת על ידי אהוב נעוריה, בעלה משכבר הימים, לטובת אישה צעירה ויפה ממנה – זו תמיד התרחשות מעניינת בספרות. היא מספקת לחלק מהגברים הצצה לעבר מימוש הפנטזיות שלהם, ולקוראות היא מאפשרת להתנסות בהתממשות החרדות הנוראות שלהן מבלי להיפגע. אירוע הנטישה הוא חזק ומכונן, ומוצג ככזה ששובר את כל חברי המשפחה, מלבד הגבר שעולה כפורח. אבל לא לעולם חוסן. גם הוא יסבול עם המאהבת, וזו תתעלל בו, עד שיהפוך ל"צל אדם". סטרנונה האיטלקי, שיש שסברו שהוא הדמות מאחורי הפסבדונים אלנה פרנטה, מיטיב להציג ב"שרוכים" (בתרגום יעל קריצ'וק) את המשבר שעובר על מוסד הנישואים והמשפחה, ומעודד את קוראיו לחשוב מחדש על החלטותיהם ובחירותיהם.
בית פושקין / אנדריי ביטוב
(עם עובד)
אפשר למצוא ביצירה הגדולה של אנדריי ביטוב, שהלך לעולמו בתחילת החודש, תיאור מדהים בעוצמתו של החיים בברית המועצות של שלהי תקופת סטלין ולאחריה. אך זהו רק הרובד הראשון, הגלוי, של מה שנחשב לרומן הפוסט-מודרני הראשון בשפה הרוסית. מעבר לעלילה, "בית פושקין" מעניק לקורא מסע נטול גבולות אל נפלאות המילה הכתובה. ביטוב מיטיב לחקור את המילה ואת הצירופים שהיא בונה, צולל למעמקי הטקסט ומוצא בהם אוצרות; מלהטט בין מה שהיה באמת למה שהיה רק בדמיון, כדי לבנות עבורנו את הדיוקן של הספרות הרוסית ולאפיין את תפקידה ואת תפקיד הסופר. "בית פושקין" יקסים את הבקיאים בתרבות הרוסית, וגם אלה שבקיאים פחות ימצאו בו תענוג אינטלקטואלי.
מסתבכים בצרות / קלי לינק
(בבל)
בסיפורים של הסופרת האמריקנית קלי לינק (שתורגמו על ידי דבי איילון) הדברים לא כפי שהם נראים. הכתיבה שלה, מלאת אנרגיה תזזיתית, מלהטטת בין דימויים מבריקים וגולשת בין ז'אנרים: סיפור שמתחיל בריאליזם קשוח, יכול להמשיך כמדע בדיוני או כסיפור אימה, ולהסתיים בחזרה אל הדרמה הפסיכולוגית. זו כתיבה שמשאירה את הסיפור, לכל אורכו, טעון בפוטנציאלים – אף פעם אי אפשר לדעת לאן דברים יתפתחו – ולכן, עם כל הסטיות מהריאליזם, הכתיבה שלה בסופו של דבר הכי קרובה שאפשר לחוויית החיים בעולם שבו, בסופו של דבר, הכל יכול לקרות.
המליצו: קרן דותן, אריאל בולשטיין, דריה מעוז ועמר לחמנוביץ
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
