החומרים שמהם עשוי הספר "ברית עולם" מבטיחים: זוג שחור צעיר שמגלם את החלום האמריקני, רוי - מנהל בתחילת דרכו, וסלסטיאל - אמנית על סף פריצה, מתמודדים עם מבחן עצום ליחסיהם כשהבעל נעצר ונכלא ל־12 שנה בגין מעשה אונס שלא ביצע. הסיפור, שנמסר מפי שני הגיבורים לסירוגין (ובהמשך מצטרף לדוברים גם חבר קרוב של האישה, אנדרה), עובר בשלב הזה למכתבים שמעבירים ביניהם בני הזוג ובהם נפרסת תמונה כואבת של הידרדרות היחסים ביניהם. בעוד הבעל הוגה בלי הרף באשתו, הולכת האישה ומתרחקת אל עבר חייה החדשים - הצלחתה המטאורית בעבודתה ויחסיה ההולכים ומתהדקים עם אנדרה. חמש שנים אחרי כליאת השווא, משתחרר רוי ומנסה לחזור אל ביתו ואל האישה שלו ומגלה שהכל השתנה.
העלילה הזו טומנת בחובה אמירות בשני תחומים - אמירות פוליטיות חדות על יחסה המפלה של אמריקה כלפי שחורים ועל הדרך הקשה שהם צריכים לעבור כדי להצליח (והקלה כדי להיכשל), לצד תובנות לגבי יחסים רומנטיים על שלל מרכיביהם - קנאה, תחרותיות, חוסר נאמנות. כנראה בגלל העיסוק בתחום הראשון זכה הספר לתמיכה מסיבית מצד הדוברים החזקים של קהילת השחורים באמריקה - ברק אובאמה ואופרה ווינפרי, שגרמה לקהל הקוראים האמריקני לנהור לחנויות. ואכן, רבים מהקוראים והמבקרים אהבו את הספר והצטרפו למקהלה. אך הגם שהספר מעניין למדי, והנושא הפוליטי שהוא דן בו עדכני וחשוב, אני נוטה יותר להסכים דווקא עם המיעוט שטען כי "המלך הוא עירום".
כריכת הספר (אריה ניר/מודן)
כדי להחזיק קורא מעורב רגשית ולא אדיש, האלף־בית של כתיבה ספרותית זה לעורר עניין בדמויות ולפתח כלפיהן רגשות חזקים, בין השאר של אהדה וסימפטיה. הגיבורים של ברית עולם - רוי וסלסטיאל, למרות היותם צעירים חביבים מוכי אירועים טרגיים, לא עוררו בי כמעט רגשות כאלה. רוי עושה רושם של בחור חביב למדי, אם כי לא נטול מגרעות (הוא נהג לפלרטט עם נשים זרות בעודו נשוי). הוא אמנם מעורר אמפתיה בשל מצבו הקשה, אבל האופן שבו הוא מתמסכן ומתחנן מול אשתו הופך אותו לדמות נלעגת ופתטית מעבר להיותה טרגית.
סלסטיאל, לעומת זאת, אינה מעוררת כמעט שום אהדה, נהפוך הוא. היא מתוארת כאישה אינטרסנטית וקרת מזג שאינה מגלה אמפתיה לבעלה הכלוא. מכתביה אליו מסתיימים ב"שלך", במקום "באהבה" שנוקט בעלה, והם מתמקדים באופן נרקיסיסטי למדי בחייה העולים כפורחים, במקום בהתעניינות בגבר שלה שקמל מאחורי סורג ובריח על לא עוול בכפו. אפילו במכתביה לכלא היא מצליחה לריב איתו, ואט־אט הם מפסיקים להגיע, ביקוריה הולכים ומתמעטים, ובד בבד היא מתקרבת לידיד שהיה חשוד מלכתחילה, אנדרה.
הרבה יותר מעניין היה לקרוא על אישה שבוחרת להיות לצד בעלה הכלוא גם ברגעיו הקשים, שתומכת בו לאורך שנים למרות הקשיים הכרוכים בכך, ומנסה לעורר מודעות ציבורית למצבו.
סלסטיאל בוחרת שלא להזכיר אפילו את בעלה ואת מצבו בפומבי גם כשהיא מקבלת הזדמנות לעשות זאת, כדי שלא לפגוע בקריירה שלה (היא כותבת לו, "אילו הייתי אומרת שבעלי בכלא, כולם היו מתמקדים בזה, ולא בי או בבובות שלי"). הנרקיסיזם שלה זועק לשמיים ומעורר יותר מכל תחושה של דחייה ונבגדות.
קשה שלא להיזכר בדמויות נשים בשר ודם שעמדו לצד בעליהן המורשעים והכלואים בצדק או על לא עוול בכפם. אצלנו בישראל עולה לנגד עיניי דמותה של אולגה זדורוב, האישה שנלחמת כדי לטהר את שמו של רומן, בעלה, ולעורר מודעות ציבורית למקרה שלו על מנת להוביל לזיכויו. בניגוד לסלסטיאל שממשיכה בחייה ומתנערת מבעלה משל היה זבוב טורדן, זדורוב מקדישה חלק נכבד מחייה כדי לעזור לבעלה. האם אישה צריכה לעשות זאת, האם מצופה מאישה לתמוך בבעל שכלוא לשנים רבות, או לפחות לחכות לו? אלה שאלות מעניינות שהרומן מעלה, אך התשובות שלו די מעציבות - איש־איש לעצמו.
המשא העצום שהלבישה ג'ונס, אישה שחורה בעצמה, על הזוג הטרי, שנה וחצי בלבד אחרי נישואיהם, היה כנראה גדול על מידותיהם. אולי קשה לצפות מאישה צעירה לשמור אמונים לבעל שנכלא לשנים רבות, בעיקר כשאין לה ממנו ילדים. אבל אם קשה - מדוע לכתוב על כך? בסיס הקשר אינו חזק מספיק, וכתוצאה מכך גם בסיס הספר רעוע. התוצאה היא רומן מעניין ומותח לפרקים, אך שאינו מעורר רגשות חזקים מספיק של אמפתיה והזדהות. √
ברית עולם / טיארי ג'ונס
מאנגלית: נעה בן פורת; אריה ניר - מודן, 352 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו