לחיות איתו לנצח

"לס" עלול היה להיות ספר מדכא. הגיבור שלו, סופר בינוני והומוסקסואל מזדקן, מודע באופן אכזרי למצבו, מונה אחד־אחד את כישלונותיו - לוזר כסופר, לוזר כמאהב, לוזר אפילו כהומו. בפתח הספר לס ננטש על ידי אהובו לטובת גבר צעיר ממנו, והוא משוכנע שיהיה מושא ללעג ולקלס בקרב חבריו בחתונת האקס המתקרבת. כדי להימלט מהמעמד המביך ומחייו הכושלים הוא בורח למסע ארוך חובק עולם, שבו הוא נענה לכל ההצעות המופרכות והמביישות שהתעלם מהן ובוחר להשתתף באירועים ספרותיים אזוטריים ומגוחכים. 

גיבור הספר ניצב על סיפה של הזדקנות, חוויה קשה עבור אדם שהמראה החיצוני והנעורים הם כרטיס ביקור חשוב בקבוצת ההתייחסות שלו ("ארתור לס הוא ההומוסקסואל הראשון מאז ומעולם שעומד להזדקן. כך לפחות הוא מרגיש... הוא לא ראה מעולם גבר גאה שעבר את גיל 50"). לס הוא גם סופר, וכמו רוב הסופרים, ואמנים בכלל, הוא חי על התשואות. אך במקום הכרה והתפעלות - לס מקבל כל השנים פירורים של מחמאות, לצד התעלמות גורפת. שנים נחשב לסופר בינוני, שרוי במצב המתנה לרומן הגדול שלו שייצא וירעיד את אמות הסיפים, ועתה, אחרי שכתב לדעתו רומן כזה, הוא נדחה באדישות על ידי ההוצאה שלו ללא שום הסבר מניח את הדעת. 

לס, כמו אנשים רבים באמצע החיים, חווה בשלב הלימינלי הזה מעין משבר קיומי שבו הוא עורך חשבון נפש לגבי מה השיג ומה הוא עוד יכול להספיק. הוא מגלה שחייו נעו במעגלים, ובוזבזו על קשרים כושלים. שתי מערכות יחסים גדולות היו לו בחייו. בראשונה, כשהיה צעיר, שימש מעין שוליה מרצון למשורר גאון, מזדקן ונרקיסיסט.

כריכת הספר (פן וידיעות ספרים)

בהמשך, כאילו כדי לסמל את הזמן שעבר, התהפכו היוצרות והוא עצמו שימש דמות המבוגר ברומן שניהל עם בחור צעיר ממנו שאהב. ועתה הוא נותר לבד, בלי בן הזוג שנטש, ללא עתיד מקצועי ברור, לפני גיל 50, וזה הזמן לחשבון נפש. המסע שלו נערך במה שכינה הסוציולוג אנתוני גידנס "רגע מכריע" (fateful moment), שבו הוא עומד בצומת דרכים וצריך להחליט מה הלאה. את חשבון הנפש הוא בוחר לבצע במסע שייקח אותו הרחק ממציאות חייו העגומה. 

אך מתוך כל הלוזריות הזו, לצד רחמים עצמיים, צצה גם חמלה, וקבלה עצמית, שמתבטאות באופן מרנין נפש בהומור עצמי. ההומור ב"לס" בוטה ולא מתפשר, אך גם מתוחכם ואנין טעם. הרומן אכן נכתב במקור כספר רציני ומדכא על הזדקנות גבר הומוסקסואל, וגריר סיפר בראיונות עימו ששינה את טעמו והחליט ללכת על קו הומוריסטי דווקא בשל הנושאים העצובים שבהם הוא דן, וכדי לגרום לאנשים להזדהות עם הגיבור. אף אחד, כך ניחש, לא ירחם על גבר פריבילגי לבן. ההימור הזה הצליח, והעניק לספר גוון טרגי־קומי שהקנה לגריר את הזכייה בפרס הפוליצר היוקרתי שהוענק הפעם, באופן נדיר, לספר קומי.

מסעות ליעדים אקזוטיים ברחבי העולם הם אמצעי נפוץ לבריחה מחד ולחיפוש עצמי ולשינוי אישיותי מאידך. יודעים זאת טיילים ותרמילאים וגם סופרים ותסריטאים לא מעטים שעשו שימוש נרחב (לעיתים נרחב מדי) בתמה הזו. אצלנו בספרי המסע מככבת הודו כיעד המאפשר למטייל בו להתחבר לחלקים רדומים בתוכו. בחו"ל יש ספרים וסרטים רבים כאלה כמו "שירלי ולנטיין" והממואר המפורסם שעובד לסרט של אליזבת גילברט "לאכול, להתפלל, לאהוב". במסעות המתוארים בספרות ובקולנוע האנשים תמיד משתנים, עוברות עליהם חוויות מטלטלות ומאירות עיניים, וכצפוי, הם תמיד חוזרים מהם טובים ומאושרים יותר. אך המסע של לס אינו שונה במהותו משאר חייו, וגם הוא מתואר כעתיר אירועים פתטיים וגרוטסקיים למדי, ולא כהרואי או מרומם נפש.

גריר בוחר במספר כל יודע, בגוף שלישי, מה שמאפשר לו להיות מעורב ומרוחק בו בזמן. הוא נוטל את עמדת הצופה־המשתתף ונע ללא הרף בין הסובייקטיביות של לס לבין צפייה צינית ומתוחכמת בגיבור שלו מהצד. השילוב בין המודעות העצמית הגבוהה של הגיבור לבין הניתוח החד והשנון שלו על ידי המספר יוצר חוויית קריאה מרתקת. צחקתי במהלך קריאת הספר הזה, אבל אני בטוחה שיכולתי לצחוק אפילו יותר לו הבנתי את כל הניואנסים שבו. גריר מרפרר לאזכורים רבים, שלא כולם מוכרים לקורא הממוצע, בוודאי לא הישראלי - ליצירות ספרותיות, מיתולוגיות, לאירועים ולאישים הקשורים בתרבות האמריקנית, ולתפיסות מתת־התרבות ההומוסקסואלית. שאפו למתרגם שנענה לאתגר והצליח בו, והעניק לקורא הישראלי שער לחוויית קריאה מענגת של רכבת הרים רגשית. √

לס / אנדרו שון גריר, מאנגלית: יואב כ"ץ; פן וידיעות ספרים, 256 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו