הנמר שלא שאג

ייתכן שהקומוניזם הוא כמו המחלות שקיננו בגופו של החבר קלמן גלברד. האיש היה פונקציונר בכיר במפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ) ואחר כך נדד אידיאולוגית וארגונית לפלג שנקרא "הקומוניסטים העברים". לקראת סוף 1948 החמירו מחלות טיפוס הבטן, כיב המרה והשחפת שנדבק בהן לאורך שנים ארוכות של תלאות. הוא אושפז בבית הבראה ברמתיים, אבל בארץ לא היה מספיק ידע בנושא השחפת וגלברד, הקומוניסט האומלל, האמין שבאחת מארצות הסוציאליזם המתעורר, למשל מולדתו פולין, ידעו מה לעשות בסבך המחלות שאיים להכריע אותו.

אני זוכר שלפני כשנתיים רפרפתי קצת על החומרים המצויים בארכיון המפלגה הקומוניסטית (אחד ממרכיבי חד"ש), שנחת סוף־סוף בספרייה הלאומית, אחרי שעבר בדיקה ואולי טיהור במוסקבה. שם נתקלתי בסיפורו של גלברד. משמח שכעת הוא מובא בספרה המעולה של כרמית גיא, העוסק בקומוניסטים העברים. גיא מספרת שגלברד מצא דרך להתאשפז בסנטוריום ליד ורשה, אך גילה שלמרות מחלתו הוא מבודד וכעבור זמן קיבל הוראה לעזוב - ללא הסבר. מתברר שמי שהתנכל לחבר גלברד החולה וחסר האונים היו חבריו במק"י, ובראשם מזכ"ל המפלגה שמואל מיקוניס. קשה להאמין, אבל ברוח הקומוניזם הסובייטי, שיגר מיקוניס מכתב מיוחד לוועד המרכזי בפולין. גלברד לא ראוי לטיפול, כתב מיקוניס, משום שהוא "אויב ופרובוקטור, שהסתנן לפולין לצורך פעולות ריגול. הוא סוכן אנגלוסקסי הפועל בשירות אויבי בריה"מ".

כריכת הספר (כתר)

לכאורה נראה שהקומוניזם הוא מסוג המחלות הנושנות שהיו נפוצות בעבר הרחוק, כמו טיפוס הבטן או השחפת, שמהן סבל אותו גלברד. הרי שכמעט שלא נתקלים בהן בעולם המודרני. אבל זאת טעות. הסגידה למרקסיזם בגלגוליו השונים, הדחף הרדיקלי, התשוקה הלוהטת להכריע חברה ותרבות מבפנים - בנוסח עולם ישן עדי היסוד נחריבה - אלה קיימים. לכן, במידה רבה ספרה של גיא על הקומוניסטים העברים, המגולל גם פרקים נרחבים של הפק"פ לפני קום המדינה, הוא יותר מתיאור ותיעוד של פרק אזוטרי חתום. הוא ספר חובה למי שרוצה להבין לעומק את הפוליטיקה והחיים הציבוריים בישראל. ואני לא מתכוון דווקא לחיים המפלגתיים ולפרשנויות על מהלכיו של פוליטיקאי כזה או אחר. מי שלא לומד את הקומוניזם בארץ ישראל לגלגוליו, לא יבין תופעות משפיעות בימינו. אליעזר ליבנה, אחד האינטלקטואלים הגדולים שפעלו במסגרת פוליטית כמו מפא"י, כתב בתחילת שנות ה־50 כי שנים אחרי שהקומוניזם הרשמי כבר לא יהיה קיים - הוא עוד ירעיל את נשמתם של צעירים ישראלים רבים. "ירעיל" זו אולי מילה קיצונית, אבל כיצד נכנה אידיאולוגיה עקבית שמוליכה אנטישמיות ואנטי־ציונות לאורך 100 שנה?

בקומוניסטים העברים היו אנשים בלתי רגילים שאחרי קום המדינה הפכו דמויות מובילות בתחומים מרכזיים במדינה: פרופ' שמואל אטינגר, אליעזר פרמינגר, יגאל וגנר, פרופ' יוסף אגסי, יהודית בובר, שמואל אלמוג, מאיר הרניק, אשר רשף, פרופ' רות קלינוב. הם צמחו בחוג הגותי בירושלים כצעירים בגיל בית ספר תיכון ואחר כך באוניברסיטה, אבל הם היו שונים מחברי הפק"פ, הגוף החתרני שפעל בשירות בריה"מ. הם היו חניכי ארץ ישראל ונמשכו לקומוניזם מהזווית הטהורה התיאורטית, וכגידולי הארץ הגיע השלב שבו לא יכלו להשלים עם תמיכתה של הפק"פ בטרור הערבי מצד אחד, והתנגדותה להתיישבות הציונית מצד שני. הם החלו לנוע מתוך המפלגה הקומוניסטית אל עבר סינתזה של ציונות וקומוניזם. כרמית גיא מתארת מסעות הרפתקניים שנועדו ליצור קשר עם מפלגות קומוניסטיות אחיות במזרח התיכון, ולאחר מלחמת העולם השנייה - באירופה.

פרמינגר וחיים גיסיס יצאו ב־1943 במסע ארוך ומסוכן לביירות כדי להיפגש עם נציג המפלגה הסורית־לבנונית שיסביר להם אם חל שינוי בעמדות המפלגה. מתשובתו ניתן ללמוד שהמפלגה בסוריה ובלבנון רואה בעין יפה טיפוח רגשות לאומיים במפלגה הקומוניסטית הפלשתינית (פק"פ). 

נראה שאחד הממדים שחסרים בכתיבתה של כרמית גיא הוא ההקשר הבינלאומי; ברור שעמדות הפק"פ והקשרים כאלה ואחרים משקפים את עמדת בריה"מ בכל רגע נתון כלפי הציונות וכלפי האפשרות שתקום מדינה יהודית. בסופו של דבר הפכו הקומוניסטים ב־1948 לפטריוטים לוחמנים של הלאומיות העברית, בהתאם לאישור האידיאולוגי והמדיני שהתקבל ממוסקבה. באחד הפרקים המרגשים בספרה מתארת גיא דיוקנאות של צעירים קומוניסטים שנפלו בקרבות מלחמת העצמאות. למי שמכיר את הלכי הרוח בשמאל הרדיקלי של היום קשה להאמין שבעבר הרחוק, באותה מלחמה המכונה היום "נכבה", היו הקומוניסטים לוחמים מסורים בצה"ל. חשיבותו של הספר בין השאר בכך שהוא מעניק תיעוד נוסף של קרבות ההישרדות של מלחמת העצמאות וכמות הקורבנות העצומה שספג היישוב. 

הרגע ההיסטורי הדרמטי של הקומוניסטים העברים מגיע בתאריך שכרמית גיא לא הצליחה לדייק אותו - אי אז בין 1947 ל־1949. זהו מפגש רגשי וסוער שבו התוודה שמואל אטינגר בפני חברי הקבוצה כי לא אמר להם את האמת לגבי הנעשה בבריה"מ. לאחר שחזר ממסע במזרח אירופה במחצית השנייה של 1946, הוא כבר ידע על זוועות הקומוניזם בבריה"מ, אך בשובו ארצה המשיך להטיף לקומוניזם, אם כי בשילוב התיקון הציוני. באותו מפגש סיפר לחברים את כל האמת ובתוך שבועות מעטים התפרקה תנועת הקומוניסטים העברים. כשהכל היה גמור, התכנסו שוב החברים ביום מהפכת אוקטובר ב־7 בנובמבר 1949. רוביק רוזנטל, בנו של החבר הנס רוזנטל, תיעד את המפגש כעבור עשרות שנים. אליעזר פרמינגר, שכנראה ידע מה קורה בבריה"מ הרבה לפני כן, אמר לחברים: "רימו אותנו. רשעים השתלטו על המהפכה שלנו. רצחו מיליונים... רודפים את היהודים, את האינטלקטואלים. הקג"ב שולט במדינה".

למרות זאת, הצטרף פרמינגר למפלגה עוד יותר סטליניסטית מהקומוניסטים העברים, מפ"ם, ופרש מפעילות פוליטית בעקבות עלילת הרופאים. כתיבתה היפה, לעיתים מרגשת, של כרמית גיא מצטרפת ומשלימה את כתיבתה של נסיה שפרן, שעסקה בחוויותיה במפלגה והתפכחותה בספר "שלום לך, קומוניזם" וכן את ספרו ההיסטורי הגדול של שמואל דותן "אדומים". √

חלום ושבר - סיפורם של הקומוניסטים העברים 1949-1943 / כרמית גיא; כתר, 311 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו