"אנשים כמונו" של נעה ידלין הוא ספר מורכב ומתוחכם, שתבניתו מזכירה את סרטי המערב הפרוע: מתיישבים חדשים, לבנים, "נאורים" ו"מוסריים" מותקפים על ידי המקומיים ה"פראיים" וה"אלימים", אך לבסוף יכולים להם. שם הרומן, "אנשים כמונו", מהדהד את אמונתה של אליטה נבחרת בהיותה עליונה ונבדלת. זו אמונה שידלין, כמנהגה, מנתצת. הקהילה האשכנזית־חילונית־ליברלית עומדת גם בספרה החדש למשפט, שבו נקרעת המסכה מעל פניה הזחוחות והשבעות.
שני גיבורים ראשיים לרומן - אסנת ודרור, זוג בשנות הארבעים. הם מדגמנים קלאסיקה של נורמליות: הוא הייטקיסט לשעבר שעובד על פיתוח ממשק שיחסום תכנים פורנוגרפיים מילדים, והיא - בהנהלת רשת מזון. שתי בנות, חברים, הורים, וזוגיות די מוצלחת ("הוא היה רגיש והוא היה נבון, הוא חלק איתה את כל מטלות ההורות והבית... והוא היה זיון מתחשב ואכפתי").
המפנה הדרמטי בחיי אסנת ודרור חל כשהזוג רוכש דירה בדרום תל אביב. הסיבה היא בעיקרה כלכלית, אבל את מניעיהם התועלתניים והחומרניים הם עוטפים באצטלה אידיאולוגית של סובלנות, פתיחות וליברליות.
עם זאת, מהשנייה שכף רגלם של הזוג דורכת בשכונה הזו מתגלה פרצופם האמיתי. הם מתנהגים (ובעיקר חושבים) באופן לא סובלני ולא ליברלי. הם חושדים במקומיים, במנהגיהם ובמניעיהם, מתגעגעים וכמהים לאנשים כמוהם, ובאופן כללי מתוארים כסנובים שדעות קדומות ודימויים אוריינטליסטיים הם מנת חלקם.
הזוג אמנם מנסה להסתחבק ולהתערבב קצת בסביבה החדשה, אבל הכל במינונים קטנים ומתוחמים. מצד אחד, הבת נרשמת לחוג התעמלות אמנותית במתנ"ס המקומי, ומצד שני הוריה מסרבים לשלוח אותה ואת אחותה לבית הספר המקומי (שיש בו מקום שמכונה "פינת האונס"); הם אמנם מתחברים עם שני זוגות "מקומיים", אבל אחד מהם הוא "מהסוג שלהם", ועם השני, ה"אותנטי" יותר, הם מפתחים יחסי חיבה וחשדנות.
כריכת הספר (כנרת, זמורה דביר)
אסנת ודרור תמיד יעדיפו אנשים "כמוהם". בתרגום חופשי אלה מצביעי מרכז־שמאל, אשכנזים ששולחים את ילדיהם לבית ספר לטבע. כיאה לאנשים כמוהם, הם גם ינסו לעזור לאחרים מסוימים מאוד - לפלשתינים. אבל גם ביחס אליהם ניכרת התנשאות. בסצנה שמגחיכה את הגיבורים (ויש רבות כאלה), אסנת תורמת מזון לפלשתינים אנונימיים, אך עושה זאת מתוך כורח והתנגדות, כמעט בכעס. כאילו הפלשתינים בעצמם מגיעים אליה ודורשים ממנה במפגיע עוד חטיף.
הזוג, שחושד בכל "אחר" שאינו דומה לו, פוגש כבר עם המעבר לביתו החדש את האחר האולטימטיבי - השכן, ששמו, לא במקרה, הוא ישראל. זהו טיפוס שכל הסטיגמות של הערס דבקו בו - הוא מובטל שיושב כל העת בחצר ביתו ומרגל אחר שכניו, בעל קשרים מפוקפקים עם עבריינים ועם נציגיו המושחתים של השלטון המקומי, אדם חסר נימוסים, אגרסיבי, שבאופן סמלי כובש אזור חניה ומכריז עליו כשלו.
ישראל מתואר כטיפוס חשוד כבר מלכתחילה. בהמשך, החשדות כלפיו אף גוברים כשהולכים ומצטברים אירועים תמוהים שאין להם הסבר: היעלמות הטאבלט של הילדה; הריסה של תיבת הדואר; פתיחתו של מכסה הביוב של המשפחה בחצר. החשדות מופנים כלפי השכן, אם כי לעיתים גם באופן כללי כלפי ערסים אחרים.
השכונה הולכת ונעשית מעיקה יותר, והשכן - דמוני יותר ויותר, לפחות בדמיונם. בשלב כלשהו נדמה להם שחייהם לא יהיו לעולם טובים בנוכחות השכן הזה, גם אם כל דבר אחר יסתדר. הוא הופך לדמות הנבל הנוראי, למרות שבפועל לא ברור אם הוא עושה משהו מסוים, חוץ מלהיות לא נחמד בעליל. את כל הצרות שלהם - כזוג, כהורים, כבני אדם - הם משליכים על השכן הזה. את כל החולשות והתכונות השליליות שלהם - הם מייחסים לו. כמה קל, ככה פשוט.
ספרים רבים משתמשים בדמות השכן כדמות שמניעה את העלילה, יוצרת מתח ועניין. "ז'אנר השכן" מצופף בתוכו ספרים רבים, חלקם תורגמו לעברית ("מר מ' היקר" של הרמן קוך, "הזוג מהבית השכן" של שרי לפניה). אבל "אנשים כמונו" קרוב באופן מעניין דווקא ל"פחד" מאת דירק קורביופייט. גם ברומן של הסופר הגרמני רוכש זוג נחמד ומצליח דירה יפה כדי שסוף־סוף יוכל להתיישב בה ולנוח. אבל אין מנוחה לרשעים: השכן, מר טיבֶּריוס התימהוני, גוזל להם אותה.
כמו ב"פחד", גם "אנשים כמונו" הוא כרוניקה של מעשה אלים שננקט על ידי אדם נורמטיבי לנוכח נסיבות שאינן דווקא קיצוניות. השכן של הזוג הגרמני כותב להם מכתבים, מדווח עליהם למשטרה וטוען שהם מתעללים בילדיהם. לבסוף הם נוקטים מעשה קיצוני.
לזוג של "אנשים כמונו" - זוג אליטיסטי, מוסרי, שחי נכון, אוכל נכון, מגדל נכון את ילדיו - יש צד אפל. מאחורי מסווה של עליונות אינטלקטואלית, השניים מסתירים חוסר מוסריות, תוקפנות ואלימות, שכדי להתעלם מהם ולהדחיקם - הם משליכים אותם על אנשים אחרים.
האחרים תמיד יהיו שונים באופן קוטבי. הם האלימים, המסוכנים, האפלים. ידלין לא ממתינה עד לסוף הרומן כדי לרמוז לנו על ביקורתה כלפי הגיבורים שלה. כבר בעמודיו הראשונים היא נוטעת באישה חשדות כלפי בעלה המוסרי והמוסרני, שיום אחד קם והחליט שהוא חייב להתמסר כל כולו לחסימת תכנים פורנוגרפיים מצעירים חסרי ישע. לשם כך, אין ברירה, הוא חייב לצפות בהם שוב ושוב, למעשה לעבוד בצפייה בפורנו, מה שגורם לנשים סביבו להתמלא ב"התפעלות אוטומטית" מהגבר הרגיש והמוסרי עד כדי כך שאסנת היתה "ברגעים האלה מקנאה קצת בעצמה". המוסרנות של דרור, שגם אשתו אינה חפה ממנה, מתגלה אט־אט ככזו שמכסה על דחפים אפלים שאסור לחוש או לבטא, במה שפרויד כינה "תגובת היפוך".
מנגנוני ההגנה של הגיבורים של ידלין עובדים, אם כן, שעות נוספות. הם חוששים שככל שירשו לעצמם להתקרב אל האחר, כך ייחשף הצד החבוי והמוכחש שבתוכם. מטרתם היא להגן על הנפש שלהם מהחרדה שמעוררים בה התכנים המאיימים של התת־מודע.
חייבים להשתאות אל מול התעוזה והאומץ של ידלין לבדוק בספריה לא רק את הסביבה הקרובה לה, ומתוך כך את עצמה. המחשבה על הרומן ליוותה אותי לאחר הקריאה, אל תוך הלילה. ובכך מעלתו - בהיותו טורד מנוחה.
אנשים כמונו / נעה ידלין; כנרת, זמורה דביר, 288 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו