"חיי מדף": עושים בחירות

בניגוד לחיים, בספרות הבחירה אינה מובילה את התוצאות, אלא היא עצמה תוצאה

צילום: צילום: אי.פי // לא חופשיים לבחור. הצבעה באיחוד האירופי

הבחירה האנושית היא עניין הנתפס בציבור כזכות גדולה. כאפשרות אישית בלעדית, נטולת פניות והשפעות. בוודאי לא כמטלה או כפקודה. אבל הרי אנחנו חייבים לבחור, כל הזמן. עשרות, מאות, אלפי בחירות ביום. כל החלטה היא גם בחירה, והיא רק לכאורה חופשית ונובעת מתוך רצון והיגיון. למעשה, נכפה על האדם לבחור. כדי להתקדם, כדי להתהוות, כדי ממש לחיות - עליו לבחור. הרשות נתונה, כמאמר חז"ל בפרקי אבות, אלא שהיא נתונה כל העת, ניצבת וממתינה - לבחירה.

בחירות של בני אדם מגלמות בתוכן פרדוקס, שכן לאחר שבחרנו - הבחירה מתפוגגת. הקונפליקט שהוביל אליה, מתמוסס. ההתלבטות שתקפה אותנו בדרך אליה - אינה אלא זיכרון רחוק ומעומעם. כעת נותרנו רק עם ההשלכות. אקט הבחירה עצמו אינו קיים עוד, ניכרות רק תוצאותיו. ואם הן הרסניות, נותרה רק טרגדיה של החמצה, וצער על הבחירה השגויה. אבל האם ייתכן מצב שבו כל בחירה עשויה להיות "שגויה"?

ההקבלה בין "חופש" לבין "בחירה" היא מיסודה אחיזת עיניים. שכן גם הבחירה החופשית היא כורח של המציאות שעומדת לפתחנו. אנחנו לא באמת חופשיים לבחור. עקרון הסיבתיות שולל את הבחירה החופשית, טען ובצדק הרופא הקסטיליאני המומר אבנר מבורגוס.

כל אלה נכונים ויפים לחיים שמחוץ לטקסט. שהרי באמנות הכתיבה, הבחירה והשלכותיה הן מקשה אחת. בניגוד לחיים, בספרות הבחירה אינה מובילה את התוצאות, אלא היא עצמה תוצאה. אין סיבה ומסובב, אלא התרחשות שחורגת מן הסדר הכרונולוגי של הדברים. 

הבחירה של הכותב נוכחת, אם כן, בכל שעל. היא אינה מאחורי הקלעים כמי שמחוללת דברים, אלא בקדמת הבמה כמי שמציגה אותם. רולאן בארת, בספרו "הנאת הטקסט" (רסלינג, 2007, מצרפתית: אבנר להב), דימה את הפעולה המוזרה הזו למלאכתו של האורג.

כותב בארת: "טקסט פירושו אריג; אולם בעוד שעד כה תמיד התייחסו אל האריג הזה כאל מוצר, צעיף מוכן שמאחוריו נמצא, מוסתר פחות או יותר, המובן (האמת), הרי שכעת אנו מדגישים באריג את הרעיון המחולל שעל פיו הטקסט הולך ונוצר, הולך ומתעצב בתהליך של שזירה מתמדת; בהיותו נתון לבלי שוב בתוך האריג הזה - בתוך המארג הזה - הסובייקט מתפרק בו, כאותו עכביש שהיה ממיס את עצמו בהפרשות הבונות את קוריו".

הספרות אינה רק היצירה עצמה, אלא גם סך הפעולות המביאות אליה (כולל היא עצמה). אל לנו, הקוראים, לראות את הטקסט כ"מוצר" שלם, כיעד, או כסיום של דרך חתחתים של כתיבה. הספרות היא דרך שאין לה נקודת יציאה. היא תהליך שלא תחום בזמן. כאותו אריג עשוי חוטים־חוטים, שהתהוותו לא פוסקת לעולם, גם כשטווייתו הממשית נשלמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר