אלה החיים, מאמי

בישראלינה החמה והמחבקת, רחמה של אישה הוא לרוב נחלת הכלל. כידוע וכמדובר, הציפייה הטבעית, כמו זריחת השמש בבוקר, היא שאישה - לבד או בזוגיות - תמשיך את השושלת, תתרבה ולרוב, אחד אינו מספיק. סוגיות של גיל, פוריות או העדפה אישית לא תמיד עומדות לנגד עיני החברה החטטנית. לא סתם ישראל היא מעצמה של טיפולי פוריות מסובסדים, מקדשת את זכותה של אישה לנסות עוד ועוד טיפולים בדרך לתינוק הנכסף, לעיתים חרף גילה המתקדם ובמחירים נפשיים לא טריוויאליים. האישה ההריונית קדושה, הופכת מיידית עם הריונה למוקד עניין ומטופלת בזהירות רחומה. 

אך משהו מתעורר בשיח המעייף הזה. הלשון שלוחת רסן יותר, הסבלנות לחדירה לפרטיות ולשיפוטיות הולכת ואוזלת, ונשים מעזות לבטא כמיהות אחרות, שאינן עולות בקנה אחד עם האמיתות המוסכמות של האימהות וה"טבעיות" שהיא מכילה. בעוד ידועניות מפצירות בזעם ברשתות החברתיות #צאולימהרחם, בתגובה לשאלות חטטניות, וחושפות על הדרך מסעות ארוכים בדרך לאימהות, הספרות, מטבעה, לא מתנחמדת, ומעלה את שאלות האי־מהות והאל־הורות דרך כותרים דוגמת "האחרות" של שהרה בלאו, "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין ובמובן מסוים גם "ימי מעשה" של הדס גלעד, שעסק בכניסה של המחברת לחיי האימהות והמחיר היצירתי שהיא גובה ממנה.

כריכת הספר (אנאעארף) 

גם אורית עריף חושפת ב"היי, מישהו שומע אותי" - יומן גרפי עב בשר, בכנות נוגעת ללב, את חייה האישיים, המלחמה בדיכאון, חטטנות הסביבה, הניסיונות להיכנס להיריון, טיפולי הפוריות המייגעים וההתמודדות עם דיכאון לאחר הלידה. בשונה מהפרוזה, הפורמט הגרפי מעניק לטקסט, הנוגע בנושאים אינטימיים וקשים, קלילות, הומור ומעורר הזדהות מיידית. הגיבורה היא כמוני־כמוך, בעלת תסביכי גוף, שיער שלא מסתדר, כרס שמבצבצת, רצון בקרבתה של מלכת הכיתה.

עריף, מאיירת ואמנית קומיקס, החלה לכתוב ולאייר את חייה בשנת 2006, והעלתה את התוצרים לבלוג, שזכה לקהל קוראים תומך. במעבר מהאינטרנט לפרינט בהחלט יש תחושה של חגיגה, של "הנה, אני כאן" - את הסטריפים הדוחקים של הבלוגוספרה החליפו ריבועים רחבים בפורמט גדול וכבד, המעניקים תחושה של דפדוף באלבום תמונות, גם בשל אופיו הקופצני־אסוציאטיבי של כתיבתה של עריף - מעבר בין ההווה כמאיירת פרילנסרית המתמודדת עם דיכאון, לבין העבר, כילדה ומתבגרת בקיבוץ רוחמה בנגב (עיצוב: נעם שכטר). 

היומן מחולק לשלושה שערים, שנושאים את הכותרות "הנה אני מתחילה" (קריצה לספרה של יהודית קציר, שהגיבורה שלה ריבי ניהלה אף היא יומנים), "ואף על פי כן" ו"איך לפעמים". הם אינם אחידים ברמתם ובעניין שהם מעוררים, אך כמכלול מספקים חוויית קריאה קולחת, הומוריסטית ומרעננת.

העמוד הראשון, שנפתח "באמצע הדברים", מספק מייד את עמדת המוצא של עריף - ישראלית טיפוסית שגרה בקריית טבעון וחיה עם בור שחור, דיכאון שמגדיר ומעצב אותה. היא נעה בין החשש להישמע בנאלית ומרגיזה ברחמיה העצמיים לבין הרצון להיות מיוחדת; בין העובדה שהחיים די סבבה - היא אהובה, יש לה בן זוג מושיע ותומך, תינוקת חמודה, היא מרצה ומאיירת כשיש עבודה - לכך שכשהדיכאון במלוא עוצמתו, הוא כל מה שיש לה, מאכל כל טיפת טוב ומשתק כל ניצת יצירתיות; בין התחושה שהיא טובה - למעמקים של חוסר ביטחון ואנדרדוגיות. 

החלקים הללו הם היפים והמעניינים ביותר בספר כי הם מוציאים מעריף את מלוא עוזה היצירתי, וגם הסמליות שלהם נגישה ואפקטיבית - הבורות העמוקים, ההבעות המיואשות, הקרניים שהיא מציירת ל"משוגעים שבאים לפסיכיאטר", המיטה שהופכת למעין סירת הצלה - כישרונה של עריף כמאיירת זורח ומשתלב יפה עם הטקסט. 

גם הדילוג בין הילדות בקיבוץ לקריירה של יוצרת, יוצר חיבור חכם בין ילדותה של עריף בלינה משותפת לצד 15 ילדים נוספים, לקושי העתידי לתפוס את עצמה כאינדיבידואלית ולהתנתק מ"מה יגידו השכנים". כפי שהיא כותבת: "התמדה, נחישות ואפס חרטות היו חלק מהדי־אן־איי הקולקטיבי שלנו".

מול אותו קולקטיב נחוש, שלא הגדיר גבולות, עריף בורחת לציור, "אזימוט חזק לכיוון השקט, הנקי והממושמע", מאמינה־לא מאמינה בעצמה. ביטוי נגדי ל"לא נעים מה יגידו" מגולם בציפור שנונה וחסרת טקט, שמפציעה בטקסט, נושאת בפיה המשוחרר את כל מה שעריף רוצה לומר אך מפחדת (מישהו אמר הברווז של דודו גבע?)בדומה לדיכאון ולמלחמה בדף הריק, היא תולה את תקוותיה בגאולה על ידי סובביה, "בידיעה שאני מטופלת" - על ידי בעלה, אמה והפסיכולוגיות שהיא מחליפה. 

הפנטזיה שיניחו לה מתעצמת בניסיונותיה להיכנס להיריון ובטיפולי הפוריות שהיא עוברת. ההגזמה הקומית מיטיבה עם האיורים של עריף, שהולכים והופכים משעשעים יותר ככל שהיא פוגשת בעוד בעלי מקצוע מטעם עצמם המבטיחים לה שטיפול אצלם יביא את בשורת הפוריות - הררי המידע באינטרנט, הרפלקסולוגית הסובייטית, המומחה לדיקור מצפת, ההמלצה על אכילת שלוש ביצים רכות בכל בוקר - כל אלה הם לחם וחמאה של כל מאייר, ועריף משתמשת בהומור כדי לבכות את הפקעת הגוף, פריטתו לבדיקות טכניות ופולשניות, תוך שימוש בצבעי ירוק בהיר עכור, שמזכירים בתי חולים.

התנופה שבה כתובים שני השערים דועכת מעט בשער השלישי, שמתחיל לאחר שעריף מחלימה מהדיכאון לאחר הלידה. אולי זהו רצונו של הקורא לזכות בסגירת מעגל (הגם שעריף מתנגדת לו במוצהר בסופו של הספר), לתת בדיכאון נקודת התחלה וסיום; אולי הקתרזיס החלקי שהושג עם יציאתה של עריף ממעגל האשמה וטרור ההנקה ששורר בקריית טבעון; אך נדמה שאפשר ורצוי היה לוותר על תיאור ניסיונם הכושל של עריף ובן זוגה לארח בראש השנה או המוכרת הטורדנית, שמנסה למכור לה בגדים שאינה זקוקה להם. 

בשלב הזה הטקסט משתלט על האיור, לעיתים גם בפריימים חזקים שאינם דורשים ולו מילה אחת (למשל, באיור שבו הגיבורה שואבת חלב לילדה השני בשעמום מופגן) - מה שמוביל לתחושה של פטפטנות. אך גם בקטעים האלה, יש בעודפות חן מסוים. כאילו עריף רוצה לומר לנו: "רצית לחיות? אלה החיים, מאמי". 

היי, מישהו שומע אותי / אורית עריף

אנאעארף, 151 עמ', עיצוב: נעם שכטר

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו