דיאלוג שהופך למונולוג

פרופ' משה מעוז מציג בספרו החדש את יחסם של ארצות ערב והאסלאם ליהודים שחיו בתחומן. כמו דמותו של סטיבנסון, ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, כך גם בעניין יחס זה - ישות אחת בעלת התנהגויות סותרות. 

מעוז, איש האוניברסיטה העברית ומנהל מכון טרומן לקידום השלום, מנפץ בספרו "מוסלמים, יהודים וירושלים - דואליות, דיאלוג או גוג ומגוג" שתי הכללות: האחת, נחלת חוקרים, פוליטיקאים ואנשי דת הגורסת כי לאורך ההיסטוריה יהודים נרדפו בארצות האסלאם. השנייה, שנתמכת על ידי מוסלמים וערבים רבים, אך גם על ידי יהודים מעטים, סבורה שיהודים חיו בארצות האסלאם לאורך ההיסטוריה בשפע ובנועם, עד שהופיעה התנועה הציונית, פגעה במרקם היחסים הטובים ששררו בין מוסלמים ליהודים וגרמה לקונפליקט חמור ביניהם.

מה האמת, אפוא? מעוז מוכיח ששתי התפיסות חוטאות בהכללות גסות ובלתי מדויקות. ספרו החדש פורש יריעה רחבה, עשירה בעובדות מרתקות, של מערכות יחסים בין יהודים לערבים בעשרות ארצות האסלאם, שבה בולטת בעיקר הדואליות והאמביוולנטיות. 

באלג'יריה, למשל, מונו יהודים למשרות של יועצים, שופטים, אנשי כספים, רופאים ודיפלומטים, אך הדבר לא מנע פרעות קשות ביהודים בעשורים האחרונים של המאה ה־19. בלוב דיברו רוב היהודים ערבית, התלבשו כמו שכניהם המוסלמים ושירתו במשטרה ובבתי המשפט, אבל העימות בארץ ישראל והידיעות השקריות על חילול כיפת הסלע הביאו עליהם בנובמבר 1945 פוגרום קשה. השלטונות העות'מאניים הטילו על נתיניהם היהודים מגבלות שנבעו מחוקי האסלאם, אך במקביל התייחסו אליהם שנים רבות בסובלנות. למרות זאת, הדבר לא מנע פגיעות פיזיות וכלכליות ביהודים מצד שליטים מקומיים והמון מוסת. 

האסלאם השיעי היה אלים ועוין יותר כלפי היהודים. בתימן הזיידית־שיעית ובפרס הוכרחו יהודים להתאסלם וגם שם נרשמו מקרים של מעשי טבח ועלילות דם. הרמב"ם כתב ב"אגרת תימן", כי "מעולם לא קמה על ישראל אומה צוררת יותר מאומת ישמעאל". רבנים אחרים סברו לעומת זאת כי גלות ישמעאל היתה אחד החסדים שהעניק אלוקים לעמו ולראיה, "פרנסתם היתה מצויה... והם היו יכולים לומר את אשר עם לבם באופן חופשי", פי כמה מאשר הנוצרים שחיו בארצות האסלאם.

מעוז מתאר את שנעשה בעשרות ארצות ומחוזות יהודיים שחסו תחת כנפי האסלאם. גם אחרי שישראל הוקמה, מדינות מוסלמיות רבות ניסו להפריד בין יחסן לישראל לבין יחסן ליהודים, אך ההפרדה היטשטשה, עד שכמעט נעלמה. מדי פעם היא מבצבצת מחדש. אפילו חיזבאללה, ארגון בעל סממנים נאציים, שיקם את בית כנסת מגן אברהם שהופצץ בטעות על ידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה.

משפט מוצנע אחד של מעוז כלוא בתוך סוגריים, ומבדיל בעמוד 24 של ספרו בין רוב המשטרים המוסלמיים, ש"אינם קנאים, אנטי־ישראליים, או אנטישמיים, אלא פרגמטיים־מציאותיים", לבין "חלקים ניכרים באוכלוסייה" שאינם כאלה. השאלה המתבקשת - מה קורה כשהאינטרס של השליט מתנגש עם שנאת ההמון - שהשליט זקוק לה כדי להמשיך ולשלוט? - אינה מבוררת עד תום בספר.

התובנות של מעוז נגזרות מבית מדרשו של השמאל הישראלי: המשך שלטון ישראל במזרח ירושלים עלול לטלטל אותנו בעתיד, מהסטטוס קוו הנוכחי עד למלחמת גוג ומגוג דתית. מעוז מדבר על "החמצת הזדמנויות לפיוס מלא" עם חלק ממדינות ערב. הוא מציין שרה"מ אולמרט היה היחיד ב־2008 שהציע לפלשתינים הצעות ראויות ומציע לאמץ את מתווה קלינטון לחלוקת ירושלים ואת יוזמת השלום הסעודית־ערבית מ־2002. 

את עמדת רוב ממשלות ישראל ויהודים רבים בארץ ובתפוצות, שאינם מסכימים לוותר על המשך אחיזה בהר הבית ובירושלים, מעוז רואה כמי שמזלזלות באסלאם ובתרבותו. על תרחיש האימה - "פגיעה של קנאים יהודים במסגדי הר הבית" - מעוז לא מרחיב, אבל הוא ישיר באשר לתוצאותיו: "אלפי טילים מצד איראן וחיזבאללה השיעיות על ישראל".

מעוז כמעט אינו מתייחס לקשר הרגשי של ציבורים יהודיים רחבים בארץ להר הבית, או לעובדה שהיהדות הפקידה את המקום המקודש לה בידי הדת המוסלמית, שעבורה הוא השלישי בקדושתו בלבד, וויתרה על מימוש זכות התפילה בו. הוא גם ממעט לספר על מאות מפגעי "אל־אקצא בסכנה", ששאבו השראה מעלילת הדם השקרית, אך טורח להזכיר שוב ושוב קבוצות שוליים יהודיות שזממו לפוצץ את מסגדי ההר. 

ספרו של מעוז עשיר במידע פוקח עיניים על חיי היהודים במדינות האסלאם, אך מהמצע העובדתי הזה ניתן היה להגיע גם למסקנות הפוכות לחלוטין מאלה שהמחבר בחר להגיע אליהן. 

מוסלמים, יהודים וירושלים / משה מעוז; 

הקיבוץ המאוחד, 278 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו