יותר מאשר האנושות נועדה ליצור יחסים הרמוניים בין בני אדם, היא מעודדת חיכוכים ביניהם. גם המאמינים הגדולים באדם יודו בכך. החברה התרבותית, כתב פרויד, מתורגלת בהתפוררות באמצעות העוינות הבסיסית שקיימת בין אדם לאדם.
זהו מצב אבסורדי, צורם ומטריד, שבו היחסים השגרתיים בין בני אדם הם, אולי, כורח נסיבות שנכפה עליהם. מיסודם הם מתנגדים ליחסים הללו, דוחים אותם, חוששים מהם. כמעט טרגדיה להרהר בכך; האם באמת ובתמים המטען הגנטי שלנו מעצב אותנו כמי שרואים בחיכוך ובהתנגדות לאחר מצב טבעי? האם היכולת לחיבור לעולם אינה גוברת על הרצון הפראי לניתוק ולפירוד?
דומה כי השאיפה להתנגדות אינה טבועה רק בחומר וברוח המרכיבים את האדם, אלא חורגת אל הקוסמי ואל המיסטי, ומקורה בזרם היקום שניכר בתנועת המטוטלת ההיסטורית. אלבר קאמי, בספרו הפוליטי "האדם המורד", כבר הבהיר: "אין ההיסטוריה לבדה מציעה אפוא כל מוצא. אין היא מקור של ערכים, אלא מקור של ניהיליזם. האם אפשר, לפחות, ליצור ערך נגד ההיסטוריה בתחום היחיד של המחשבה הנצחית? דבר זה זהה עם אישור העוול ההיסטורי ועוניין של הבריות. המחשבה הניזונה מההיסטוריה בלבד, וכן המחשבה השוללת כל היסטוריה, נוטלות מן האדם את הצידוק לחיים ואת האפשרות לחיות".
זהו רגע מסוכן שבו למוסר ולערכים, לפתע, אין כל משמעות. ברגע שכזה ההתפרקות היא מושלמת והרסנית. מקורו של הניהיליזם הוא מהמילה הלטינית nihil, המייצגת אַיִן. סכום אפס. מציאות שבה צריך למצוא את השברים הנכונים כדי לבנות הכל מחדש.
יותר ויותר ניכר, אם כן, כי המין האנושי כלוא במלכוד שמוביל, שוב ושוב, לאותה התפרקות. אין לקדמה או לטכנולוגיה קשר לכך. אם כבר, הן רק תורמות לבלבול ולקהות החושים. למצב שבו אמונה ואכזבה משמשות בערבוביה. רגע אחד נראה שהעולם הישן על מלחמותיו נותר באופק שמאחורינו, ורגע אחר שוב אובדן שליטה פרטי או כללי גובה חיים ותקווה.
אבל ההתפרקות, על האסונות שהיא נושאת עימה, היא גם חיונית ובלתי נמנעת, בדרך החתחתים אל התיקון. כי במובן מסוים, התפרקות היא גם האקט ההכרחי לאמנות שפועלת לשינוי המצב. היא החמצן שלה. מה שעלול להיתפס כמוות של גוף מתפקד, כאובדן שליטה טרגי, ככאוס מתפשט, הוא דווקא הרגע שבו נוצרים דברים, נולדות אפשרויות, נרקמות יכולות חדשות.
בפסגת ההר או במורדות התלולים - על האמן לפרק את המצב הקיים, לערער אותו. עליו להיתלות, גם אם בהתרסה, על זיזי ההריסות, ולסדר את גל האבנים מחדש עוד טרם התפזר האבק. זו ההזדמנות הגדולה שלו, זו מחויבותו לעולם, וזה הסיכוי להפוך קערה של רוע על פיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו