אגדה משום מקום

אולגה טוקרצ'וק היא סופרת מובהקת של כל "אחר", של כל מיעוט באשר הוא. היא מגייסת למען גיבוריה האחרים את האמצעים הספרותיים המשוכללים ביותר שלה: הדמיון, כושר ההמצאה, האהבה לאגדות, למיסטיקה, להיסטוריה, לכל סוגי המדע ובעיקר תעוזה רבה. בספרה "טיסות" (Flights), שעליו זכתה אשתקד בפרס מאן בוקר, תיארה את המסע שעשה ליבו של שופן מפריז לוורשה, את התכתובת של מנתח ומומחה לאנטומיה עם רגל כרותה. תעוזה זה לא מה שחסר לה.

גדולתה של טוקרצ'וק כסופרת, כאינטלקטואלית וכאדם טמונה ביושרה הבלתי מתפשרת שלה. היא לא רק כותבת על מיעוטים ועל כל מיני "אחרים", היא אף לוחמת אקטיבית נגד עוולות כלפיהם. את העניין הספרותי־אינטלקטואלי שלה במיעוטים משלימה מודעות היסטורית וחברתית עמוקה ויושרה בלתי מתפשרת. אין מאבק למען מיעוטים שהיא לא שותפה בו: היא חותמת ומחתימה על עצומות, תובעת שינוי גישה, מגנה דעות קדומות וחשוכות.

ההזדהות המיידית שלה עם המנודה והמקופח היתה תו זהות שלה עוד לפני שהחלה לכתוב. בראשית לימודי הפסיכולוגיה שלה, כשנתקלה בבעיות של נוער שוליים, התנדבה טוקרצ'וק לעבודה איתם. משסיימה את לימודיה ועסקה כמה שנים במקצוע, גילתה שלרבים מן המטופלים שלה יש בעיות משותפות המתבטאות בתחושת עקירה וחוסר שייכות. אלו מעסיקים אותה גם בספריה.

היא נולדה, גדלה ועבדה בשלזיה תחתית, שהיתה עד סוף המלחמה תחת שלטון גרמני. האזור סופח לפולין תמורת גליציה המזרחית. באחד מסיפוריה ("בית של יום, בית של לילה") הגיבורה רדופה ברוחות הדיירים הקודמים שגרו שם. "השולחן אינו השולחן שלי... השידה אינה שלי... הבית אינו שלי". כרבים מתושבי שלזיה תחתית, אף אולגה וגם הגיבורה שלה מתגוררות בבית "פוסט־גרמני" - בית שדייריו היו גרמנים ובסוף המלחמה ברחו או גורשו ממנו. אבל רוחם ממשיכה לשרות במקום.

ספרה הראשון, "ערים במראות" (Miasta w lustrach), הוא קובץ שירה שראה אור ב־1989 ועורר את תשומת ליבם של מבקרים וקוראים גם יחד. כעבור ארבע שנים ראה אור ספר הפרוזה הראשון שלה "מסע אנשי הספר", הטבוע בסממני מיסטיקה ומסתורין היצוקים גם ברומנים הגדולים שלה. העלילה בספר זה מתרחשת בצרפת של המאה ה־17, וגיבוריו הם נער ונערה היוצאים למסע בעקבות ספר קדוש. קוראים, במיוחד צעירים, התלהבו. מבקרי ספרות ציינו את כישרונה המיוחד לברוא עולם מיתי מתוך "שאריות ההיסטוריה". זהו כישרון ל"מיתוגרפיה".

במשך שבע שנים נברה טוקרצ'וק בפרק נידח של ההיסטוריה היהודית והפולנית - סיפורו של יעקב פרנק וחסידיו, שחלקם התנצרו וחלקם התאסלמו. לדעתה, אפשר לראות בסיפורם "דגם אוטופי של סובלנות ופתיחות בחברה רב־תרבותית", ויש הרואים בכך ניסיון התמודדות שלה עם העבר הפולני־יהודי, נושא שהוא דליק תמיד בפולין. "ספרי יעקב" מתפרס על פני 1,000 עמודים בפולנית. הוא מבוסס על מחקר היסטורי, על הידע שרכשה טוקרצ'וק בקבלה בפרט וביהדות בכלל, ויראה אור בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין בהוצאת כרמל. על "ספרי יעקב" זכתה בפרס ניקה היוקרתי  הסופרת היחידה שזכתה פעמיים בפרס זה. לפני עשור זכתה בו על "טיסות".

בראיון לטלוויזיה הממלכתית של פולין לא חסכה טוקרצ'וק בביקורת נגד השכחת הפרקים האפלים בהיסטוריה של פולין, ובכך הציתה נגדה גל שטנה. "המצאנו לעצמנו פולין רבת לאומים וסובלנית. למעשה, רדינו באוקראינים והתעללנו בהם, רצחנו יהודים בזמן המלחמה ואחריה וגם את זאת טאטאנו הכל מתחת לשטיח", אמרה באותו ראיון.

אך לא די בתעוזה חברתית, שכן התעוזה הספרותית שלה מעוררת אף היא התפעלות עצומה. גיבורת הרומן שלה "רתום את המחרשה..." היא קשישה אקסצנטרית המתמכרת לחקר רציחות של אנשים ובעלי חיים ביישוב מרוחק בלב היער, שם מטפחים קשרי כסף וכוח. מבין סיפורי המתח והאימה עיבדה תסריט יחד עם הבמאית הפולנייה אגניישקה הולנד. הסרט שלהן זכה בפרס בפסטיבל ברלין, אבל בפולין השמיצו אותו על שבחר ב"עמדה אנטי־נוצרית".

כמעט שום ספר של טוקרצ'וק אינו מתרחש בזמן ההווה המיידי. העלילות ההיסטוריות והאגדות שהיא טווה הן משום מקום ובכל מקום. היא אינה משאירה את הקורא אדיש ואף לא עצל; קוראים את ספריה בהתמכרות, שוקעים ונבלעים בתוכם.

ונוסף על הכתיבה, היא לומדת מתמידה - "אני עוד לא יודעת על מה אני כותבת, אני לומדת. כך אני אוהבת". בין עיסוקיה היא גם מארגנת של פסטיבל ספרות שנתי בעיר קטנה ליד בית בלב היער. מגוריה בשנים האחרונות הם בעיר ורוצלב.

טוקרצ'וק ביקרה בישראל פעמיים. בפעם הראשונה, ב־2005, במסגרת שנת פולין בישראל, כבשה את לב הקהל הישראלי שהקשיב לה. המו"לים היו מסויגים. "אזוטרית מדי", טענו כמה מהם. בפעם השנייה ביקרה כאן באופן לא רשמי כשממשלת פולין הטילה עליה למעשה חרם וחדלה לממן את תרגום ספריה ואת מפגשיה עם קהל. אילונה קוז'ין, מאגודת הידידות ישראל־פולין, התאהבה ב"ספרי יעקב" והזמינה את אולגה כאורחת אגודת הידידים. בינתיים תורגם הספר לשבדית ולצרפתית וזכה במדינות אלה בפרסים.

והנה, בתוך זמן קצר זכתה בפרס נובל לספרות. בכירים אחדים בממשלת פולין נאלצים לבלוע לא מעט צפרדעים לנוכח זכייה זו. הם תיעבו אותה, עודדו כל מי שקראו לה "בוגדת" והוסיפו שמות גנאי כגון "זונה אוקראינית" או "סחבה יהודייה". אחרים טענו כי היא "מחללת כבוד האומה הפולנית". עוד לפני שוך החגיגות על זכייתה בפרס מאן בוקר לפני שנה, הודה פיוטר גלינסקי, שר התרבות של פולין, כי מעולם לא הצליח לסיים ספר שלה. עתה, כנראה, לא תהיה לו ברירה. הוא ייאלץ לקרוא בספריה מתחילתם ועד סופם. 

מירי פז מתרגמת בימים אלה את הקובץ "סיפורים ביזאריים", ספרה האחרון של אולגה טוקרצ'וק

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו