וידויים והזיות בכפר הוא מעין יומן אישי, הכתוב בזרם תודעה אסוציאטיבי, מחולק לפרקים קצרצרים (רובם בני עמוד עד שלושה עמודים), שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר. חלקם הגדול עוסק באהבה, שאותה מגדירה המחברת אורנה קסטל כ"משענת חלולה...הזיה חזקה במיוחד", ובו משולבים פכים מחייה האישיים: אהבות ישנות, זכרונות, אירועים וחוויות – שרובם כאובים.
קסטל מגלה טפח אך מכסה טפחיים. ועל כך היא כותבת: "והנה תאמרו, מעשה כתיבתה האין הוא התערטלות פומבית שכזאת? היכן בושתה? ותענה ותאמר כי אין מעמידה עצמה בראש חוצות לעיני כול ומכשילה במכוון את ההבנה של קוראי ספר מהסוג הפרוזאי והקלאסי ומקשה בתכניה ובניסוחיה עד שגם זה החושב שמביט בשמש ללא סנן יטעה אם יחשוב ככה, משום שאיש לא ידע דבר אודותיה גם אם יקראה כספר פתוח".
בין ההגיגים על אהבה משולבים בספר פרקים העוסקים בתובנותיה ודעותיה של קסטל על נושאים חברתיים ותרבותיים שונים, והדהודם מחייה שלה. באלה ובאלה נוטה המחברת להיות פרובוקטיבית, מתריסה ונועזת. בעניין טרנד ה"מי טו" היא חורצת, באופן מאוד לא פופולרי או פוליטיקלי קורקט, כי "הטרדות מיניות הן פריווילגיה של נשים מושכות שבידן לנהל את הסצנה כולה, אילולא נטבע בן החטא החברתי של רדיפת הגברים שלוחי הרסן, וחמור מכך שהן עושות בהן, בהטרדות, שימוש לחוסר לקיחת עמדה אחראית של שותפה לדבר, הן מתוך פחד לאבד ממעמד או מחשש מנידוי ואות קלון".
בדיון בנושא הורות היא כותבת כי "לעשות ילד צריך מצב של פסיכוזה או ניתוק מהמציאות..." ועל גבר אחד מיני רבים היא מספרת כי "הוא בא והלך בא והלך...גם כי שמע כי אל המרווח מיהרו להיכנס בני-זכרות אחרים".
כריכת הספר
כתיבתה של קסטל מורכבת, מסתעפת, מסובכת, אסוציאטיבית ומרפררת לשלל פילוסופים, משוררים, והוגים אחרים. היא לא קלה ואינה מנסה להיות מובנת. נהפוך הוא - נראה כי היא רוצה דווקא להקשות על הקורא, והקושי המכוון נובע מהיותו של הטקסט אישי ביותר, יורד לעומקי הווייתה של הכותבת. "רק כך היא יכולה, לא כמו שצריך או כדאי או כדי שייקרא...מבחינתה יש רק כותב, אין קורא. ולא תיתכן כתיבה אחרת".
על פניו, נראה כי קסטל כותבת בראש ובראשונה לעצמה, אבל התעמקות בספרה מגלה כי למעשה היא אינה באמת מתעלמת מהקורא, אלא מנסה לשחק איתו. לאורך הספר היא משדרת אמביוולנטיות ומסרים כפולים בכתיבתה וגם בפירוש שהיא מעניקה לה. מצד אחד היא מתערטלת, ומצד שני מסתירה, מחד היא כותבת לעצמה בלבד, כביכול ללא התחשבות או הכרה בקורא חיצוני, אך מאידך היא דווקא מחפשת אותו - את הקורא, את הקהל, את המעריצים, כפי שכתבה: "מצליחה כי למרות שאין קורא ואין קהל יעד שמחפשים אחריו, הבחינה שאחריה בוחרים ללכת כמו האחד שלא מסתכל אחורה אם מישהו בא איתו".
קסטל עוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית, ואולי לא בכדי ספרה הזכיר לי מאוד את "פתח גדול מלמטה", זוכה פרס ספיר לשנת 2017. גם המחברת שלו, אסתר פלד, עוסקת בפסיכולוגיה, וגם ספרה ממעיט בעלילה ומרבה בהגיגים פילוסופיים, ניתוחים פסיכולוגיים ודיאלוגים פנימיים. בדומה לפלד, גם קסטל תופרת בספרה ביוגרפיה שנדמית כאמיתית מאוד, אך בו בזמן היא אף בדיונית, מנסה לומר באמצעות ספק זיכרון-ספק דמיון משהו גדול יותר על נשיות בפרט ועל האנושות בכלל.
אך אם ספרה של פלד דרש מהקורא סבלנות רבה והקשבה מלאה, הרי שזה של קסטל דורש ממנו התמסרות טוטאלית. קשה לצלוח את הפרקים בספר, הגם שהם קצרים. הקריאה בהם היא כמו בשיר מתוחכם – דורשת איטיות, חזרה, ריכוז וקשב אינסופיים. די שתדלגי על מילה או תתעייפי לרגע באמצע המשפטים (שנוטים להיות ארוכים ומפותלים), וכבר תאבדי את ההבנה, שגם ככה היא חמקמקה.
אלא שלצד האתגר, קסטל גם מעניקה לקוראיה רגעי חסד. רגעים שבהם ניתן לצרף פיסות לכדי תצרף של מציאות והתרחשות, ורגעים אחרים, נדירים יותר, שחיוך ממזרי מתפשט על פניו של הקורא. זו כתיבה חדה, אינטליגנטית ורחבת אופקים. קסטל מזמנת בספרה זה אתגר אינטלקטואלי שגם אם לא רבים יעמדו בו, הוא ראוי להתמודדות. √
וידויים והזיות בכפר; ספר טוב ורע על אהבה / אורנה קסטל, 125 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו