זהו יומן לסרט חדש: אישה מתעוררת בביתה, קמה ממיטתה, מצחצחת שיניים, לובשת מעיל, יוצאת אל המדרכה הרטובה, עולה על קרון הרכבת התחתית, מגיעה לעבודתה. לרקע מוזיקת כינורות היא נוגסת בתפוח ומביטה בצג המחשב, בהמשך לוגמת מן הקפה לצד עמיתים למשרד.
אין צורך להיות מומחה לקולנוע כדי להבין מהסצנה הקצרה, שאורכה אינו עולה על דקה, כי הגיבורה של הסרט היא אותה אישה. שהרי לא יעלה על דעתנו שהבמאי בחר להתמקד בה לולא היתה מרכז עמלו הקולנועי. הוא לא היה טורח לבזבז את זמנם הקצוב של הצופים אלמלא האישה הזו, המהלכת בשגרתה, היתה הגוף הממשי שמניע את הסרט.
אנחנו מורגלים בכך: רעשי הרקע של היצירה לעולם אינם מאפילים על מרכזה. האמנות בהקשרה הרחב לאין שיעור אמנם חובבת ניסויים צורניים ושבירת מסגרות, אולם גם תחת פרוגרסיה קיצונית תשמור על "הגיבור" שלה - לא בהכרח אדם בשר ודם, אלא סיבה קיומית, מהות חיונית, ישות עלומה שמתוכה פורצים כל האברים, הפאות והזוויות של הסיפור.
ראוי להרהר מדוע אנחנו בוחרים לכנות את המרכז הספרותי הזה "גיבור", אף שרבים מגיבורי הרומנים הגדולים ביותר רחוקים כרחוק מזרח ממערב מגבורה, ודאי כפי שזו נתפשת בקרב הציבור. ניתן כמובן להרחיק ולנדוד אל המקור ההיסטורי - "גיבורי" השירה האפית שניחנו בכוחות על־אנושיים, אך דומה כי אומץ הלב והתושייה של הגיבורים הספרותיים אינם דווקא תלויים באקט ממשי של התגברות, אלא בעיקר בהתמודדות רוחנית. "גיבור הוא אדם שמתווכח עם האלים, ומעורר שדים להתמודד עם חזונו", כתב נורמן מיילר, "ככל שאדם ישיג לעצמו, כך הוא בטוח שהשטן ינכס לעצמו חלק מיצירתו".
אם כן אנחנו זקוקים לשליח לדבר מצווה או לדבר עבירה. הגיבור שבסיפור מספק לנו אותו. הוא בבואה שמאפשרת התבוננות מזוקקת והכרחית, לא לתודעתו המומצאת אלא לפנימיותנו שלנו. הוא "צד" אותנו, כמאמר ס' יזהר בספרו העיוני והאישי "לקרוא סיפור" (עם עובד, 1982): "למשוך תשומת לב, לצוד תשומת לב, לקרוא לקשב וכו', כולן הן פניות אל אדם נוכח, שאת ליבו וקשבו, ואת רגישותו ותגובתו הערנית - מבקשים 'לצוד', וממש בביטוי ציידים פראי זה; וכשם שאין, כלל הידוע, כללים מוחלטים איך צדים, גם אין כללים החלטיים איך ובמה משפיעים ומושפעים".
אילו נגלה כי האישה הפותחת את היומן לסרט העתידי אינה אלא אלמונית החוצה את המסך ולא דמות בעלת ממד משמעותי ליצירה - ייווצר דיסוננס שעשוי למוטט את מגדל הקלפים. כל אמנות היא אשליה, וכדי שהיא לא תתנפץ בהתפכחות כואבת - עליה לנהוג במשנה זהירות ולהפגין נחיצות לאדם שעומד מולה. זהו הסכם שבשתיקה, וגם אם אינו כתוב ולעולם לא ייחתם, הוא שריד ותקף ומעדכן עצמו בכל פעם מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו