שלושים שנה חלפו מאז פרסמה הפסיכולוגית ד"ר תמר קרון את ספרה המכונן "נשים ורודות" (עם עובד), שדן בנושא שנחשב עד אז בגדר טאבו - דיכאון אחרי לידה. אז, בעידן של הסתרה, הכחשה ורגשות אשמה בקרב נשים שחוו הפרעות נפשיות שונות אחרי הלידה, הספר היה פורץ דרך. מאז ועד היום חלו תמורות ושינויים רבים בחברה בכל הנוגע לתפיסת נשים בכלל ולחוויותיהן כאימהות בפרט. חוויית הדיכאון אחרי לידה, המשותפת לכ־15-10 אחוזים מהנשים, קיבלה הכרה בציבור, בתקשורת ובממסד הרפואי. שאלון אדינבורו, למשל, מועבר זה כמה שנים בישראל כנוהל של משרד הבריאות בקופות חולים ובתחנות טיפת חלב, במטרה לאתר דיכאון עוד בשלביו המוקדמים.
אחד הסממנים לכך שתופעה שהיתה מודרת ולא מוכרת, מתחילה להתנרמל ולהתקבל בחברה הוא ההתייחסות אליה בתקשורת, ובעיקר על ידי מפורסמים. גם במובן זה זכתה תופעת הדיכאון אחרי לידה לגיבוי ולהכרה כבר לפני כעשור ויותר. למשל, השחקנית אורנה פיטוסי פרסמה כתבה חושפנית בשנת 2011 באתר מאקו שכותרתה "דיכאון אחרי לידה? הייתי שם", שבה היא מגוללת את חוויותיה הנפשיות הקשות אחרי הלידה, וחתמה בהצהרה כי היא מתראיינת בכל הזדמנות בנושא הזה. לצד המפורסמות, החלו עוד ועוד נשים לשתף ברבים את חוויית הדיכאון אחרי לידה - באינטרנט, בספרים, בסיפורים וביצירות אמנות. בין הבולטות: האמנית האקטיביסטית שירה ריכטר, שיצאה עם תערוכות צילומים בנושא (האם, הבת ורוח הקודש, 2006); תמר שקדי קלר, שיצרה הצגת יחיד ("ברכת אביה", 2010) והקימה קבוצות תמיכה לנשים; נועה ברקת, מיוזמות "אם לאם בקהילה" ומחברת הספר "מבטן ומלידה: נשים מדברות על הריון ולידה" (2002); נורית טל־טנא, שאצרה את התערוכה "אי־מהות" על אודות דיכאון אחרי לידה בשנת 2011. טל־טנא, שמגדירה את עצמה בהומור "סלב של דיכאון אחרי לידה" לא עצרה בתערוכה, והיא עוסקת בנושא מזוויות שונות כבר שנים רבות, ועתה הוציאה גם ספר שמאגד את סיפוריהן האינטימיים של נשים שחוו דיכאון אחרי לידה.
חשיבותו של הספר אינה מוטלת בספק. מדובר אכן בתופעה רווחת מאוד, בעלת פוטנציאל השפעה הרסני לא רק על האם הטרייה, אלא גם על כל סביבתה - על בן הזוג, הסבים והסבתות, וכמובן - על התינוק החדש ואחיו. 18 נשים חושפות בו באומץ ובכנות את החוויות הכי אינטימיות שלהן. כולן נשים רהוטות, מעניינות וראויות להקשבה. דבר אחד מפריע בספר, והוא החזרה על המנטרה שהמחברת השתמשה בה כבר לפני שמונה שנים, בתערוכה שאצרה והיא "אני רוצה לשתף אותך בסוד המלוכלך של האימהות" - מנטרה שמוזכרת כבר בראשית הספר ומהווה בסיס ורקע לכתיבתו. לשמחתנו, דיכאון אחרי לידה כבר מזמן אינו סוד, ובטח שאינו מלוכלך. חלק מהנשים שנבחרו להתראיין בספר כבר סיפרו את סיפוריהן במסגרות קודמות לפני שנים רבות. רבות מהן עוסקות בנושא כאמניות או כמנחות מעגלי תמיכה, קבוצות ועמותות המיועדות לטיפול בנושא. אין מדובר בקבוצה אקלקטית, אלא באוסף של נשים, שלרובן המכריע יש נגיעה בנושא, ואין זאת הפעם הראשונה ולא האחרונה שבה הן מביעות את דעתן ומספרות את סיפוריהן בפומבי.
ובכל זאת, יש חשיבות בעצם החשיפה, גם אם היא נעשית בפעם האלף. סיפור אחר סיפור אנחנו עדים לקשיים רגשיים עצומים, לצד מכאובים פיזיים, שהם מנת חלקן של "הדובות הגדולות", אותן נשים ישראליות שהמדינה הפרו־נטליסטית (מעודדת הילודה) דוחפת אותן לאימהות ללא תמיכה מספיקה. התמות החוזרות ברוב הסיפורים הן סבל עצום, מחשבות שחורות, השוואה בלתי נמנעת לאימהות אחרות (שכולן נראות מאושרות), חרדות, שיתוק ואימה. לרוב המספרות לא היתה הכנה נפשית, לעיתים אף לא טכנית (איך מטפלים בתינוק) ורובן המכריע לא קיבלו תמיכה ראויה מגברים. כמעט תמיד היתה זאת האמא שנרתמה לעזור (ולא הבעל או האבא). התקופה הקשה, אלה החדשות הטובות, הסתיימה אצל כולן בשלב זה או אחר, במקרים רבים - בעזרת כדורים פסיכיאטריים, שמוצגים בספר כפתרון יעיל ומועיל, לעיתים קרובות היחיד.
אך יש לזכור, והעניין אינו מוזכר בספר, שרוב המספרות הן נשים בנות ארבעים פלוס, והן מספרות על חוויות שאירעו להן בעידן שבו לא היה עדיין דיון ער בנושא, וגם שדות האינטרנט והפייסבוק לא היו להן לעזר. אורנה פיטוסי, קרוליין לנגפורד, אחינועם ניני ואחרות חוו את הדיכאון כשהתופעה אכן היתה עדיין מושתקת. מה היה קורה לו היתה טל־טנא מראיינת נשים צעירות יותר, בנות עשרים פלוס? האם גם הן היו מדברות על הסתרה, הכחשה וחוסר מוכנות בעידן שבו כמעט הכל "על השולחן", והסוד כבר איננו "מלוכלך" כל כך? ספק אם כך. הספר, אם כן, מציג תמונת מצב נאמנה, חדה ומפלחת את הבטן של חוויית נשים יולדות לפני עשור ויותר. אין זאת אומרת שאין יותר דיכאון אחרי לידה. היקף התופעה לא השתנה. אבל החוויה של הכחשה, בושה ואשמה, שהיא מרכזית בנרטיב של רוב המספרות, היא כנראה שונה כיום.
והבעל? הוא מתואר כנוכח־נפקד, גורם שמשום מה נעלם מהתמונה ברוב הסיפורים. אב התינוק ממשיך בחייו כאילו כלום, ברוב המקרים אינו תומך באשתו המתמוטטת, ובחלקם אף מקרין כלפיה ביקורתיות ואכזבה, כפי שמתארת האמנית אידית פישר־כץ שמגדירה את חייה לאחר לידת בנה כ"סרט אימה": "אכזבתי אותו. למה אני לא יכולה אחת ולתמיד להיות נורמלית, וכמו כולן פשוט לטפל בתינוק בזמן שהוא בעבודה, דואג לנו לפרנסה?!" ובמילים דומות מתארת השחקנית קרוליין לנגפורד, אשתו לשעבר של אסי דיין, את בעלה: "אסי חזר סוף־סוף הביתה והבחין שאני לא עצמי. 'מה קורה איתך? מיליוני אימהות יודעות בדיוק מה לעשות, אפילו טיפשות, אבל את? את לא נורמלית, את לא אישה'". האם האב של ימינו נכנס לתמונה במסגרת מהפכת "האב החדש"? אולי. לא בטוח. אבל שווה לבדוק בספר הבא.
הדובה הגדולה: מדברות על דיכאון אחרי לידה /
נורית טל־טנא; אדמה, 189 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו