לרוקן את הספרייה

ב"ספרים הרבה" יחיל צבן אינו מסתפק בזעקה על כך שהמלך הוא עירום, וקובע בעוז שגם כל אנשי חצרו נטולי בגדים. פרות קדושות נשחטות, בזו אחר זו, ביסודיות ובאלגנטיות. שמו של הספר, השאוב מקהלת ("ויותר מהמה, בני, הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר"), מצביע על המסר הטמון בו. 

על רזי הספרות וגם על תרבות המזון (ספריו "ארץ אוכלת" 2016, "ונפשו מאכל תאווה - מזון ומיניות בספרות ההשכלה" 2014) מקביל צבן ספר שנרכש זה עתה בחנות ספרים להמבורגר שנקנה בדלפק ממול, וש"אכילתו מאפשרת הפנמה עמוקה יותר והטמעה מהירה יותר של הכוחות והתהליכים המעצבים את מחשבת הספרות".

ברגעים הראשונים של הקריאה לא יכול הקורא שלא לתהות האם המדובר בפרודיה, בהפקה מושלמת של פרקליט השטן או בתרגיל דיאלקטי הגליאני, שבו מוצג השלילי שיעומת עם החיובי כדי להגיע לאמת. 

אבל לא. בטיעונים עזי מבע, בסרקזם ובתמונתיות המזכירים במשהו את "שבחי הסכלות" של ארסמוס מרוטרדם, מכריז צבן כי הוא עומד "לחלל את יראת השמיים הספרותית האפופה היררכיות, זיקות בדויות ומסורות מקודשות", וכי "הספרות מייצרת מערכות יחסים חברתיות המבוססות על החפצה, רכישה ובעלות". זהו ספר שחותר תחת מהותו שלו - בהיותו מדבר בגלוי בגנות הספרים. 

צבן מפליג בסגנונות ובקישוטים: משפטיו כמעט אינסופיים, אשד מילים נשפך על הקוראים, מטפורות נושבות בזו אחר זו. חזרות על מילים, כליטורגיה או כקולו של נואם הנישא ברמקולים באוזני קהל, מהפנטות ומחדירות את הרעיונות לא רק למוח וללב הקורא, אלא גם עמוק לבני מעיו: "ההמבורגר מתוק מדי, שומני מדי, מלוח מדי, מצמיא, מעייף, מגרה ומרעיב. הספרים מתפקעים מדמויות כעוסות, מעלילות תזזיתיות ומנשמות נוירוטיות דאוגות ולמודות סבל". 

צבן מגיש תובנות מסובכות כאנקדוטות, בלי לפגוע במסר הטמון. הרי גם ולטר בנימין נבר ורכש ספרים נדירים, ביודעו בוודאות שאת רובם לא יקרא. המקרים הקיצוניים שייכים לתחום הפסיכיאטריה: "צונדוקו", מונח יפני, מגדיר רכישת ספרים ואצירתם בערימות בלי לקוראם כלל; וביבליומניה היא אגירת ספרים מסיבית הפוגעת בבריאות וביחסים החברתיים. צבן מצטט את הכלכלן מיינרד קיינס, שקבע בחיוך כי ככל שגדל האי־שוויון והמשאבים מרוכזים אצל קבוצות מצומצמות - כן משתפרות יצירות האמנות. 

באנגליה של ראשית המאה ה־18, עם עליית הרומן, נחקק חוק זכויות היוצרים הממשיג את הרעיון שהספר הוא רכושו הפרטי של יוצרו, הרשאי למוכרו, אם יחפוץ. רוח החוק מתמצה במילה "של". כיום בני אדם אומרים כלאחר יד כי האיליאדה היא "של" הומרוס, ורובינזון קרוזו "של" דניאל דפו. אלא שלטענת צבן, הנסמך גם על חישובים עסקיים, הבעלים האמיתיים הם המוציא לאור וסוחר הספרים.

קסם מיוחד משרה סוגיית הטעם הטוב בספרות ובאמנות, שאותו רואה המחבר כמושתתת על צריכה, שהרי "ככל שמתנסים יותר במאכלים, בקריאת ספרים, בצפייה ביצירות אמנות, כן משתכלל, מתעדן ומתחדד חוש הטעם". כדוגמה מובאת הצעת עמנואל קאנט לערוך סעודת אורחים שבה ישולבו עונג גופני ואינטראקציה אינטלקטואלית: במנות הראשונות משוחחים על ענייני דיומא, בעיקרית הדיון מעמיק, ובקינוח מוחלפות הלצות.

הסימטריה, ההרמוניה והסובלנות בין יוצרים ותוכני יצירותיהם שבהם מתהדרת הספרות הן, לפי צבן, למראית עין בלבד. הוא מדווח כי מחצית מהתרגומים בעולם הם מאנגלית, ורק שישה אחוזים מכלל התרגומים הם לאנגלית. אבל זו דרכו של עולם: ה"לינגואה פרנקה", השפה שכל העולם מתקשר בה, היא שפת המעצמה השלטת, פוליטית וכלכלית. ברוחו של הכלל שנקבע בשלום אאוגסבורג (1555), בתום מלחמות בין קתולים ולותרנים באירופה: "למי השלטון לו הדת".

אבל לא הכל פסימי בכאוס הספרותי שמציג ספר זה. בחנויות ה"מוצפות בכותרים נמוכים הנמכרים במחיר מפולפל" יש גם "ספרות מופת" לצד "ספרות סתמית". צבן שומר בליבו פינה חמה לשירה, ש"חרף הקקופוניה - ממשיכה לשיר", ולקהילות הקוראים הפועלות ומקיימות דיאלוג פתוח. בצד העתידני הוא צופה צמיחת קהל קוראים וקוראות שימרדו בתעשיית הספרות, ויסרבו לצעוד בתלם שהמסחור כופה עליהם. אלה יקבעו כיצד ומה יקראו לפי תחושתם ורצונם, ויהיו עמידים לאין שיעור ללחץ הפרסומי ולתאוות הרכישה. דומה כי ניצנים ונציגים של זרם זה כבר מתהלכים בינינו. √

ספרים הרבה / יחיל צבן; אפיק, 212 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו