"זה השם שלי!"
מה יכול להיות נורא יותר מתלמיד חדש שאוהב בדיוק את אותם הדברים שאת אוהבת? ובכן, שיקראו לו באותו השם. בעידן של סגידה לייחודיות, שיראל הבת (בחירה מרעננת בים כל ה"נועות" וה"מיכליות") מתקשה לשאת את נוכחותו של שיראל הבן, שמצידו לוקח את גזירת הגורל בקלות. כשרעיונותיה היצירתיים לפתרון הפלונטר נכשלים, מה עוד נותר לה לעשות?
"זה השם שלי!" של שירי צוק הוא עוד כותר איכותי ומאוד ישראלי בסדרת "הספריה שלי" של טל מאי וידיעות ספרים, המיועד לילדים המתחילים לקרוא בעצמם. האיורים העגולים של ענבל אבן מחזקים את היסוד ההומוריסטי שצוק שותלת לאורך כל הסיפור, ומדגישים את הנטייה הכל-ילדית לדרמה, שככל שעוצמותיה עזות, כך גם הפתרון לקונפליקט אינטואיטיבי ופשוט.
"סיפורו של שחף"
כבר בכריכת ספרן של ירדן וסמדר בן-טבו דה-לאון קיים פער מסקרן: צב עגמומי ניצב במרכז, שמעליו מתנוסס שם הספר: "סיפורו של שחף" (עם עובד). אז של מי הסיפור הזה? על פניו, חייו של הצב טובים: יש לו חברים והוא משתכשך בבריכה נעימה, אך משהו חסר, "השריון כבד ומחניק, אי אפשר לרוץ איתו או לחקור מקומות רחוקים". הצב מרגיש חנוק וכמה לכנפיים. אלי הצבים מסתכלים בו מלמעלה, ולמרות שאינם מבינים את רצונו לטרנספורמציה, הם מחליטים להגשים את משאלתו, בידיעה שיימאס לו במהרה, ויבין שייעודו הוא להיות צב, "כפי שאמור להיות". אך מה קורה כשהשחף דווקא מרוצה מחייו החדשים?
לספר הזה כבר נקשרו פרשנויות טרנסג'נדריות, ולא בכדי: הטקסט מתאר את התחושה של להיות כלוא בגוף לא שלך, מערער את התמה "פעם צב, תמיד צב", וחותר תחת הפנטזיה של "לו הייתי", שבסופה הגיבור לומד מחדש את מזלו הטוב וחוזר לצורתו המקורית. בזכות איורים ד"ר סוסיים וטקסט ישיר, "סיפורו של שחף" מצליח להיות משל מודרני על מגדר, גילוי עצמי וחוסר הסתפקות במועט.
"מוזיאון הצמחים"
ספרן של קייטי סקוט וקאת'י ויליס (שוקן) מיועד לקריאה איטית, מתבוננת: בזכות האיורים הבוטניים הנפלאים של סקוט, שכל אחד מהם ראוי למסגור ותלייה; בזכות הפורמט הכבד והרחב שבו הודפס; וגם בזכות הטקסט, המבקש לספק חוויה מוזיאלית ולהכיר לקוראים הצעירים את עולם הצמחים. הספר, בתרגומו של גיא הרלינג, המחולק לשבעה שערים-תצוגות, בין היתר הצמחים הראשונים, עצים, סחלביים וברומליים, מתחיל בסקירה כללית על אותה משפחה ובהמשך מפרט על כל מוצג ומוצג.
חרף השפה הטכנית שבה כתוב הספר (להימנע מטון לימודי זה כמעט בלתי אפשרי כשמדובר בניסיון להנגיש בוטניקה) והקריצה בעיקר לילדים הבוגרים שכבר מתעניינים בצמחים, העיסוק בכדור הארץ ובאופן שבו משבר האקלים פוגע בנו, באיכות החיים שלנו ובמה שאנחנו מכניסים לפה, מעניק לספר הזה רלוונטיות ועניין מיוחד.
"ילדים סופרים/אמנים"
בשנים האחרונות חווינו הצפה של ביוגרפיות מאוירות לילדים, שחלקן התאפיינו בגימיקיות, בשטחיות ובמסרים מעצימים שדרבנו את הקוראים לא לוותר על החלום. לשמחתי, "ילדים סופרים" ו"ילדים אמנים" של דיוויד סטבלר ובאיוריו של דוגי הורנר (מאנגלית: ניצן לפידות, הכורסא הוצאה לאור) לילדים בוגרים אינו כזה. שני הספרים מספקים הצצה אינטליגנטית לסיפור קטן מחייהם כילדים של ג'יי. קיי. רולינג, אדגר אלן פו, רואלד דאל, אנדי וורהול, פיקסו ואיך אפשר שלא - גם של פרידה קאלו.
הספרים מחולקים לנושאים דוגמת "לא קל להיות ילד" שמכיל את סיפורי ילדותם של רולינג, לואיס קרול וטולקין או "לתפוס צבע בחיק הטבע" שעוסק באהבתם של דה וינצ'י וואן גוך לטבע, אהבה שהכתיבה במידה מסוימת את מסלול חייהם כאמנים.
הבחירה לחלק את הספר לנושאי מהות ולא לפי כרונולוגיה או אל"ףבי"ת, היא נכונה ומכילה גם בחירות לא מובנות מאליהן כמו קית' הרינג, אמילי קאר או דמותה השנויה במחלוקת של יוקו אונו. הכתיבה היא בגובה העיניים, וסטבלר אינו עושה אידיאליזציה לילדים שהפכו לאגדות. האיורים מעניקים תחושה של כניסה, חטיפית אמנם, לסיפור הקטן של היוצרים הגדולים.
"מפתח עם כנפים"
ספרי שירה לילדים הם לא דבר שכיח במחוזותינו, לכן יציאתו לאור של "מפתח עם כנפים" של שולמית זילברברג היא משמחת: אסופת סיפורונים קצרים ומחורזים העוסקים בסיטואציות מחיי הרגש היומיומיים של ילדים: ילדות מפתח, התמודדות עם פיטורים או גירושים של הורים, חיים עם שני אבות ואפילו שיר אקטואלי שעוסק בחיים בצל אזעקות. זילברברג עוסקת בקו התפר שבין הילדות האנלוגית של משחקים בחצר מול העצלות המחשבתית של משחקי המחשב, כמו ב"זמן מסך": "למה לאלון מותר לשחק בטלפון/ מאמצע היום/ ועד שהירח מציץ בחלון?/ אבא אומר: 'כדאי שתרד לשחק בחצר, אולי תפגוש שם חבר'". אף שבחלק מהשירים החרוזים מעט מאולצים, רובם חינניים - ומהחיים. האיורים האינטליגנטיים והיפים של רונה מור מוסיפים המון לאופן שבו השירים נבנים.
"לפעמים עצב מגיע בהפתעה"
ספרה של אוה אילנד (תכלת, מאנגלית: רוני בק) הוא שילוב קטן וחכם בין טקסט ואיור מינימליסטיים, שמצליח ליצור שיח ולתת מקום לעצבות אצל ילדים קטנים, רגש מפחיד כשהוא צץ בהפתעה. הבחירה לאייר את העצב כמעין רוח כחלחלה שמגיעה לבקר עם מזוודה ילדה קטנה, מעניקה לו נוכחות אך גם מנחמת בכך שכמו שהעצב בא הוא גם הולך. חשוב מכך, אילנד מדגישה את היסוד התרפויטי שקיים בעצבות ואת הצורך לשקוע בה ולתת לה מקום על ידי ציור או שמיעת מוזיקה.
"מדריך הרפתקה לספרי נוער"
המלצה על מדריך מעין אנציקלופדי לספרי ילדים ונוער היא מעשה ערמומי - למה להמליץ לקרוא תקציר של ספר או על נסיבות כתיבתו ולא פשוט לקרוא את המקור? העורכים חגי ואסף ברקת, העומדים מאחורי "מדריך הרפתקה לספרי נוער: 80 הספרים שאנחנו אוהבים במיוחד" לא מספקים תשובה לשאלה, אך הנאה לחובבי הרשימות והקטלוגים בהחלט יש.
המדריך, שמציין עשור לסדרת "הרפתקה", מפעל התרגום של האחים, הוא חגיגה לאוהבי ספרות: ילדים, הורים, וכל מי שמתלבטים מאיזו קלאסיקה כדאי להם להתחיל: מדניאל דפו ורובינזון קרוזו שלו ועד אוגוסט פולמן של ר.ג' פלאסיו, כל ערך, שנכתב על ידי שלל סופרים, מתרגמים, עורכים, כולל תיאור קצר של עלילת הספר, פיקנטריה על התקבלותו של הספר בעולם ומידע על המחבר.
רשימות מסוג אלה נועדו לתגובות מעורבות (ג'ון גרין? ברצינות?), אבל אי אפשר לעמוד בפני קסמו של המדריך, בפני אהבת הקריאה הניבטת מבין דפיו והעיצוב היפהפה של ענבל ראובן.
2010-2019 | מסכמים עשור:
• תוכניות הטלוויזיה המביכות של העשור
• אלבומי העשור של כתבי "ישראל היום"
• עידן הבינג': הסדרות הגדולות של העשור
• סיפורי האהבה הגדולים של העשור
• כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
