על סיפון ההיסטוריה

לצד כתיבתו הספרותית, הרמן מלוויל נודע כאיש ים. מגיל 20 שירת על ספינות משא וספינות ציד לווייתנים, ואף היה מעורב במרד ימי. את בקיאותו הוא הפגין בהנאה, ומנה בספריו סוגי קשרים שעליהם אמונים ימאים - לולאת עניבה כפולה וקשר כתר משולש.

יצירותיו של מלוויל מרובדות, בנויות לתפארת משכבות של משמעות והלכי רוח ברוח תור הזהב של הספרות האמריקנית במאה ה־19, לצידם של נתנאל הות'רן, שאותו מלוויל העריץ, וכן וולט ויטמן. בשל כך ספריו עומדים ושורדים את תהפוכות הזמן, נקראים בהנאה ורלוונטיים גם לקורא בן ימינו.

"בניטו סרנו", נובלה שפרסם מלוויל בשנת 1855, מבוססת על מעשה מרד ימי, שהתחולל במציאות ותועד על ידי עד ראייה פעיל - רב החובל האמריקני עמשא דלאנו. הפתיחה סוחפת את הקורא לעולם קסום, ומרמזת על רבדים נסתרים: רב החובל דלאנו ניצב על סיפון אונייתו העוגנת בנמל קטן לחוף צ'ילי, ומבחין בספינה ספרדית המנסה לשווא להיכנס למפרץ. "דומה כי הספינה אינה אלא תעתוע, ציור צללים שעלה והגיח מן המצולות". 

הספינה רקובה, מתפוררת, נודפת צחנה. שלד אדם לבן ומצוחצח קשור לחרטומה. המחשבה מייד נודדת לספינה המקוללת של סמואל קולרידג' ב"שירת יורד הים הישיש", ובספינת הרפאים, "ההולנדי המעופף", הנסחפת בלב ים ואינה יכולה להגיע לחוף מבטחים. המראה מחריד. האם הפחד הוא מהיפוך סדרי בראשית, מהרס העולם הבנוי לתלפיות של עליונים ותחתונים, ואולי מכוחות קמאיים שטניים המאיימים על חברה שלווה הרואה את עצמה, בדומה לרב החובל דלאנו, כעושה את הטוב בעיני אלוהים ואנשים.

דלאנו טוב הלב מעמיס על האונייה הספרדית מכל טוב: מים, לחם רך, פח סוכר, ואף את היקר מכל - תריסר בקבוקי סיידר כוהלי. הוא פוגש את רב החובל שלה, בניטו סרנו, בן־טובים ספרדי, ומתוודע לצוות שרובו שחורי עור ומיעוטו לבן.

מלוויל חושף בנובלה זו שתי סוגיות עומק, שאולי הן אחת במהותן - היחס לשחורי העור, והגישה האנושית לזרים. המספר, המתמזג לפרקים עם רב החובל דלאנו, רואה את העולם דרך עיניו, מתרשם כי עוזרו שחור העור של רב החובל סרנו מתבונן באדוניו "כשם שכלב מתבונן ברועה". "דלאנו התייחס לכושים בחיבה - כשם שנהגו אחרים בכלבים גדולים וזקנים - מה גם שהלבנים שייכים לגזע פיקח יותר". שני הקברניטים משיחים על "התכונות המולדות השונות של גזעים שונים". זו היתה הנורמה באותה תקופה. הרי גם לתומאס ג'פרסון, המשכיל והליברלי, נשיא ארה"ב בשנים 1809-1801, היו מאות עבדים.

התנשאות על בני עמים אחרים, בלי קשר לצבע עורם, היתה בימים ההם בחזקת מובן מאליו. רב החובל הספרדי מצטייר בעיני האמריקני כ"איש חצר אוויל, שהרי הספרדים האלה כולם טיפוסים משונים".

תוך כדי התפתחות העלילה ניטלים כוח החיים והיוזמה מרב החובל הספרדי, ומועתקים לשחורים. בסצנת הגילוח המופלאה, שבה מגלח משרת הסיפון באבו את רב החובל, דגל ספרד, המסמל עליונות וכבוד לאומי, משמש חלוק גלבים שאף אינו זוכה לכביסה, ובתום הגילוח "קופל והושלך חזרה אל ארון הדגלים".

העבדות בוטלה בארה"ב בשנת 1865, אבל כבר ב"בניטו סרנו", שראה אור עשור לפני כן, נבקעים סדקים בחומת הגזענות. על באבו אומר רב החובל האמריקני לעמיתו הספרדי: "אני מקנא בך על הידיד שזכית לו, עבד לא אוכל לכנותו". בסוף הסיפור מדוכא מרד שחורי העור. הלבנים מנצחים. האם זו אמונתו הפנימית של מלוויל, או כניעה מהשפה ומחוץ לעולם המושגים דאז, שבו עליונות גזעית נראתה טבעית ועל־זמנית?

עבדות, מרמה, ואמונת יתר נאיבית - הגובלת בכסילות - בטוב ליבם של הבריות, מוקעות כטעויות מעשיות ומוסריות. עולמנו אינו הטוב ביותר מכל העולמות, כפי שסבר קנדיד של וולטר. מנהיגי המרד השחורים, באבו הנבון ואטופל הענק השקט, הפכו ברבות השנים לאייקונים ספרותיים לצד גיבורים אחרים של מלוויל, כבארטלבי הלבלר שבחר בדרכו וסירב לכל (באומרו "הייתי מעדיף לא") ורב החובל אחאב, הלוחם נגד כוחות הטבע הקמאיים המתגלמים בלווייתן "מובי דיק".

מלוויל תוהה מהי האמת, והאם אנו יכולים להבין את המציאות כפי שהיא, שהרי "אם באים להעריך אדם אנו טועים ומושפעים מ"כוח מזימות זדון ותעתועים, ממשקעי העבר ומזיכרונות". האמריקני הלבן, לפי מלוויל, טועה בהבנת המציאות, אינו מפרש נכון את המתרחש מול עיניו, וניעור רק בדקה האחרונה. 

בניטו סרנו / הרמן מלוויל; מאנגלית: יהונתן דיין; כרמל, 122 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו