נוודי הציונות

ספרה החדש של פרופ' אניטה שפירא, "צומת ביל"ו - שלושה ביל"ויים וארץ ישראל", חושף חליפת מכתבים שנמשכה כ־25 שנה, בין שלושה מחברי קבוצת ביל"ו - ולדימיר דובנוב (25), יעקב שרתוק (19) וחיים חיסין (17). הספר, שפותח צוהר מעניין לחייהם האישיים והאידיאולוגיים של השלושה, מתחיל ברגע שבו הם נחתו לחופי פלשתינה, ממשיך בחייהם ברוסיה לאחר נטישת הארץ, ומגיע עד שובם של שניים מהם אליה.

קבוצת ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) נוסדה בינואר 1882 בחרקוב שבאוקראינה. 14 מחבריה - 13 גברים ואישה אחת - עגנו בחופי יפו ביולי באותה שנה. חברי הקבוצה היו לקבוצת הפועלים היהודית הראשונה בארץ; הם עבדו במקווה ישראל, בראשון לציון ובירושלים ואף הקימו את גדרה. בשיאה, מנתה קבוצת ביל"ו 48 חברים, אך עקב התנאים הקשים ומריבות פנימיות - רובם עזבו את הארץ.

שפירא, כלת פרס ישראל לחקר ההיסטוריה של עם ישראל, מבקשת לתקן את העוול שלטענתה עשו ההיסטוריונים בכך שהעדיפו לחקור את העלייה השנייה, העשירה באישים מעניינים בעלי יכולת ביטוי בעברית, ודחקו לקרן זווית את השפה המליצית והקשה שבה כתבו אנשי ביל"ו. בהצגת ההתכתבות בין השלושה, בתרגום מרוסית לעברית עדכנית ונקייה ממליצות, מבקשת שפירא להחזיר את סיפור הביל"ויים למרכז הנרטיב ההיסטורי הציוני. 

האנטישמיות והמסורת היהודית לא הצליחו להעיר את הלאומיות במשך מאות שנים. לפיכך, טוענת שפירא כי מן הראוי לבחון "מה התחדש במאה ה־19 שיצר תנועה חיה ובועטת מן הרמץ הזה?" את הבחינה היא בוחרת לעשות ב"שטח מגודר היטב בתולדות הביל"ויים... במישור של מיקרו־היסטוריה", כהגדרתה. בארבעה פרקים היא פורשת את קורותיהם של שלושת החברים, שלאחריהם מוצגים המכתבים עצמם.

בפרק הפותח בספר ניכר כיצד האידיאל של חקלאות וחיי פשטות, שאותו רצו לממש הצעירים היהודים ברוסיה הלבנה, היה רחוק מאוד מהקשרו היהודי וכוון בעיקר לאיכר הרוסי. צעירים אלו, שהיו בעלי השכלה חילונית ממעמד בינוני ובינוני־נמוך, היו קשורים בנימי נפשם לרוסיה, כפי שמבטא זאת חיסין ביומנו: "אינני יהודי אלא רוסי, לא הייתי מסוגל להיפרד מרוסיה לתמיד". הפוגרומים ב־1881 הם שטרפו את הקלפים והבהירו לביל"ויים כי אינם חלק מהעם הרוסי. 

שפירא מבהירה כי עקב גילם הצעיר והיעדר מבוגר אחראי, חברי הקבוצה נסחפו לדמיונות שווא. אילו היו תופסים נכוחה את המציאות, כלל לא היו מגיעים לארץ ישראל. כוונתם הראשונית היתה להצטרף להמוני היהודים שנהרו לארה"ב, אך רצף אירועים אקראיים הובילם לפלשתינה. חיסין, למשל, בחר ללכת בעקבות אהובתו. "זו היתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים", מסכמת המחברת.

בהמשך מתארת שפירא את המפגש עם המציאות הקשה בארץ ישראל, שמחד החריף את הגעגועים למולדת רוסיה, ומאידך טבע בחברים חותם ויחס עמוק אל ההתיישבות. קשיי ההתערות ברוסיה ורגשי האשמה על כך שנטשו את פלשתינה ואת חלומם, נושאים ההופכים למרכזיים בהתכתבות, מתוארים בהמשך, והפרק האחרון עוסק בחייהם של שרתוק וחיסין לאחר ששבו לארץ והשתלבו בה. חיסין - לאחר עשר שנים, ושרתוק - לאחר 20 שנה.

שפירא מגדירה במדויק מהו הרקע של גיבורי הסיפור, מסייגת את טענותיה לגביהם בלבד ומבהירה כי אינם מייצגים את היהודים שלא נחשפו לתרבות הרוסית, ולא את אנשי העלייה הראשונה או השנייה. כך הופך האפוס ההיסטורי המרתק לסיפור אישי, ואנו יכולים רק לשער עד כמה הוא מייצג את סיפורי ההגירה כולה.

קריאת המכתבים, שנכתבו בהפרש של חודשים ואף שנים, היא חוויית קריאה עצמאית, ומורגש בהם "כובד האירועים" בחיי הקבוצה, שהיו לא פשוטים בארץ ישראל וגם מחוצה לה. זאת, למרות שמדי פעם ניטל מן הטקסטים המקוריים עוקץ כלשהו, שכן חלקים מעניינים מן המכתבים כבר משולבים בפרקים המקדימים של שפירא.

עם זאת, זו עדיין אפשרות נדירה ומאלפת לקרוא את ההיסטוריה המתהווה דרך עיני הנוכחים בשטח, והתקדמות בין ההתכתבות מעוררת סקרנות ומתח קל - האם הביל"ויים יזהו את פעמי ההיסטוריה הנוקשים על מפתנם. כך, למשל, כותב חיסין לשרתוק ביולי 1896: "האם שמת לב לתוכנית 'מקורית' של עיתונאי וינאי שהמציא פתרון חדש לשאלת היהודים?" חיסין ממשיך ומלגלג על כך שאם ימציא "מאור ברפואה", תוכנית לכך שהשינה הכרחית, מייד יהיו לכך תומכים רבים כאילו לא ישנו כל יום בימי חייהם, אך בסופו של דבר הוא מציין: "...אני מוצא כי המתופפים חשובים מאוד".

השמירה על הסדר הכרונולוגי של המכתבים ממחישה כיצד הרעיון הציוני קרם עור וגידים בקרב השלושה. שפירא מתעכבת על נקודת המפנה החד־פעמית - זו שהופיעה רק לאחר כ־1,800 שנה, גם אם היא מתוארת כאמור רק ברמת המיקרו - בין הזהות הרוסית, לזו שתיקרא בהמשך "ציונית". היא מיטיבה לתאר כיצד הפך האידיאל האוניברסלי לחיי פשטות ועבודה חקלאית למימושו בקונטקסט של היישוב העברי, וכיצד - למרות השייכות הרגשית למולדת רוסיה - הפכה הדחייה של "עם הרוב" להבנה כי יהודים יוכלו לחיות בבטחה רק בקרב בני עמם.

את הפאזל ההיסטורי משלימות דמויות מיתולוגיות כמעט, שכיום רבים מהישראלים מכירים רק משמות רחובות הערים. ישראל בלקינד - שנתפס כטיפוס שתלטן מדי ולכן נאלץ לעזוב את הקבוצה; אליעזר בן־יהודה - שיצר יחסי ידידות עם דובנוב ושרתוק, שמכתביו מופיעים אף הם בקובץ; יחיאל צ'לנוב - ידידו של חיסין, הקובל על האדישות שפשתה במחנה הפלשתיני; כמו גם גיבורי הספר עצמם - לימים יהיה שרתוק אביו של משה שרת, ראש הממשלה השני, וחיסין יהפוך לפעיל בולט ביישוב היהודי ומיוזמי "אחוזת בית", היא תל אביב.

מעל לכל מאיר מחקרה של שפירא את חבלי הלידה של המפעל הציוני באור אנושי. לא רק כרצף של פעולות מגמתיות, ענייניות ועוקבות כדי להגיע אל המטרה, אלא גם כמעשה שבו גיבוריו מתעייפים מדי פעם, מטילים ספק, מרפים וחוזרים לשגרת יומם (אף לשנים ארוכות). חלקם ייטשו את המאבק ולא ישובו אליו. אחרים ייעורו, יגייסו כוחות ורעיונות חדשים, וימשיכו, עד שבשלב מסוים נושאת העגלה את עצמה. הארה זו מציגה את המפעל הציוני באור פלאי עוד יותר.

צומת ביל"ו - שלושה ביל"ויים וארץ ישראל / אניטה שפירא

עם עובד, 229 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו