עד שנפגשו, נדמה היה שסאלח וניר חיים את חייהם במישורים מקבילים. האחד אולץ להתגייס למלחמה בגיל 13, לראות ולעשות דברים ששום ילד אינו אמור לחוות, והאחר עושה מאמצים גדולים כדי לקבל פרופיל קרבי ולהתגייס לגולני; האחד ברח מארצו והוא מחפש מקלט אך נדחה שוב ושוב באלימות, והאחר מתחבט האם להמשיך או לנשור מלימודי המשפטים. אלא שאז מתרחשת פגישה, מקרית ולכאורה גם לא דרמטית, הקושרת ביניהם קשר עמוק – ובמהלך המסע הפתלתל שהם עוברים ביחד, לא תמיד ברור לגמרי מי מהם תומך במי.
״ניירות״ הוא ספרו הראשון של ניר סננס והוא מתעד את הסיפור האמיתי (והדרמטי מאוד) שלו ושל סאלח אבו מוסא, פליט מאריתריאה. השניים נפגשו בתחנת דלק בתל אביב. סננס היה אז סטודנט, ניסה למצוא את דרכו לעיתונות והתפרנס מעובדה כשליח של מסעדה בתל אביב. אבו מוסא, אחרי שנים ספורות בארץ, פרנס אישה ותינוק ממגוון עבודות שונות וניסה, ללא הפסקה, להשיג את המסמכים – הם ה״ניירות״ שבכותרת – שיבטיחו לו חיים שבהם לא יאלץ להסתתר מפני משטרת ההגירה.
החיבור ביניהם היה מידי. שני צעירים, אז בני שלושים, החלו לשוחח ולא הפסיקו. סננס תיעד את הקשר ביניהם כמעט מהתחלה. הוא ציד את סאלח במכשיר הקלטה כדי שיספר את זיכרונותיו, ולאחר מכן גם הקליט שיחות טלפון ביניהם. לדבריו, הוא לא שיער לאן כל זה יוביל. הוא לא דמיין שיגיע הרגע שבו הוא ייסע לאירופה, ישכור מכונית ויעזור לסאלח לחצות גבולות כדי להביא אותו למקום מבטחים. אבל הכתיבה עזרה לו להאמין שלסיפור שלהם יהיה סוף טוב. לעת עתה נדמה שהוא צדק: כשש שנים אחרי מפגש מקרי בתחנת דלק בלילה, ואחרי שחצו גבולות – ביחד ולחוד – והתמודדו עם משברים אישיים – ביחד ולחוד, סאלח מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בגרמניה, סננס – רכז בעמותת ״ניצן״ לשילוב מבוגרים עם קשיי הסתגלות – מתגורר עם זוגתו ובנם הבכור בבית אורן. והם עדיין חברים קרובים.
כולנו נתקלים בפליטים מאריתריאה וסודן, ועבור רובנו הם שקופים. רובנו משוחחים איתם, כמו ששוחחת עם סאלח, אבל ממשיכים האלה, לשגרה שלנו.
״אני עבדתי בכל מיני עבודות פשוטות, עבודות של מאחורי הקלעים, וכשעובדים ביחד, אני כשליח ומבקשי המקלט כשוטפי כלים, ונמצאים על אותו מקום בסקלה הכלכלית, מתמודדים עם אותם קשיי פרנסה, אי אפשר שלא לראות זה את זה. תמיד הרגשתי שהפליטים האלה, שעבדו לצדי, קרובים אליי הרבה יותר מהרבה אנשים אחרים.״
סננס מספר ב״ניירות״ את סיפור גלגוליו של סאלח, הפליט המחפש לעצמו בית חדש אבל אין לו רגע מנוחה. הוא נרדף, מוכה, מעונה, נכלא, נאלץ להיפרד לשנים ארוכות ממשפחתו ואין לו רגע של ביטחון ושקט. במקביל סננס מספר את סיפורו האישי: ילדות באריאל, בבית שידע מצוקה כלכלית ובעקבותיה גם מתחים רבים ביחסי המשפחה, ותחושה של חוסר שייכות וחוסר שורשים המביאה גם אותו לנדודים וחיפושים.
״ברור לי שאני פריווילגי ממש לעומת סאלח,״ אומר סננס. ״עברתי קשיים, נתקלתי באטימות של רשויות, התמודדתי עם מצוקות אבל כל אלה מחווירים לעומת מה שעבר על סאלח. אני לא בטוח שהייתי שורד רבע ממה שהוא עבר, אפילו לא את הימים שבהם הוא תפקד על כל כך מעט אוכל ביום. רציתי להביא גם את הרקע שלי, כדי לגעת במקומות שאולי אפשרו לי לראות את המצוקות שאולי לא תמיד שמים לב אליהם, כדי להראות שכולנו בני אדם וכל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו מתקשה לחיות במרחב שבו הוא נמצא.״
אתה מתעד בספר את השיחות ביניכם – כשסאלח נכלא ב״חולות״, כשאתה נסעת לעשרה חודשים ללאס וגאס, כשסאלח נכלא אחרי ניסיון להיכנס לתורכיה בדרכון מזויף, כשאתה מתמודד עם פרידה טראומטית מבת זוג. בשלב מסוים לא ברור מי תומך במי, מי מעודד את מי.
״בין חברים אמיתיים מערכת היחסים היא תמיד דו כיוונית. היו הרבה פעמים שבהם סאלח עבר דברים קשים אבל התגבר והמשיך הלאה, ואני נתקעתי יכולתי להרפות. איך היה לו כוח לעודד אותי? אני משער שהרצון לחיות הוא כוח אדיר, זה ממש יצר חייתי. נדמה לי שהעובדה שיש לו ילדים קטנים והוא הופרד מהם, דחפה אותו להתעקש ולהמשיך הלאה. היה לו בשביל מה לשרוד ובשביל מה להתאמץ.
״למזלו של סאלח, הוא לא חווה בדידות. גם במקומות הכי גרועים שאליהם הוא הגיע, במחנות פליטים, בתי כלא, היו סביבו תמיד אנשים שהיו במצב דומה, והם יכלו להישען זה על זה ולהחזיק מעמד. כשהוא היה כלוא ב׳חולות׳ למשל, הוא סיפר שככל שניסו לדכא אותם, הם שאבו כוח מכך שהם שם ביחד. הייתה שם ממש תקופה של קהילה שעזרה להם לא להתייאש״.
בשני הסיפורים המקבילים – בחייך שלך ובחיים של סאלח – אתה מתאר רשויות שרק מערימות קשיים, וחברים או אפילו אנשים על הדרך, שמעניקים את המשענת האמיתית.
״אנשים הם המהות של הסיפור. מדיניות, פוליטיקה, כל זה מתרחש מעל לראש שלנו. בסופו של דבר אנחנו עומדים זה מול זה, בני אדם, ויכולים לצאת מעצמנו ולשנות את המציאות זה למען זה. לא כל אחד יכול לנסוע לחו״ל לחלץ חבר שתקוע בקצה העולם, אבל כל אחד יכול להביט לאחר בעיניים ולשאול מה שלומו״.
אתה חזרת ארצה, וסאלח אומר שהוא מתגעגע – למרות חוויות קשות.
״אני ברחתי מהארץ וחזרתי כי הרגשתי שזה המקום הנכון שלי ופה אני יכול לעשות דברים משמעותיים. סאלח היה תמיד מאוהב בישראל, הוא לא רצה לעזוב, הוא גורש והוא חולם לחזור. הוא נתקל פה בגזענות, אבל היא תמיד הגיעה מצד רשויות ומוסדות, לא מצד אנשים. אנשים היו תמיד פתוחים לעזור לו, והוא אומר שהוא לא נתקל באווירה כזו באירופה, שהוא לא מפסיק להתגעגע לרחוב הישראלי״.
את הספר אפשר למצוא בחנויות הספרים הנבחרות
