שני נרטיבים מרכזיים מוצגים בספרו הנועז של ערן צור: סיפור התבגרותו והתפתחותו של רז, גיבור הרומן, זמר רוק מצליח ופורה, ובמקביל סיפור נטיותיו ההרסניות שמרחיקות אותו ממטרותיו. רז, בן דמותו של המחבר, נע בין שני הקטבים הללו כבמעין תנועת מטוטלת בין האיד לסופר־אגו או בין הארוס לתנטוס. הארוס הוא יצר התשוקה, החיים, היצירה וההתקדמות, והוא מתבטא בספר בדחפים הבריאים של הגיבור - ללמוד, להתפתח ולאהוב.
התנטוס, מאידך, מתגלם בדחפים הרסניים בלתי נשלטים שמובילים את הגיבור לפעולות אנטי־זוגיות ואנטי־חברתיות. רז עסוק בחלקים לא מבוטלים של הרומן בחיפוש אחר בגדי נשים התלויים לייבוש על חבלי כביסה באזור מגוריו, ובלילות - הוא מתגנב אל חצרות שכנים אפלות כדי לגנוב אותם ולהשיג באמצעותם סיפוק.
תיאורי ציד הבגדים, המעשה המיני העצמי והפורקן שהוא מגיע אליו באמצעות הבגדים הללו (תחתונים, גרביונים, בגדי גוף) לצד טקסים אחרים (כמו גילוח הגוף), נקראים ונחווים כצד האפל של הגיבור. הם מעוררים בו רגשות מבלבלים ואף מידה של שנאה עצמית. הוא שואל את עצמו לא פעם האם הפטיש הזה מעיד על נטייה מינית הומוסקסואלית, והאם אפשר לשלוט בו או להגביל אותו.
במכתב שאינו נשלח, הוא כותב לשכנה: "רציתי לומר לך שהעיר הזו מלאה בפרוורטים. אחד מציץ לשכנה, שני מוצץ לשכן, אחת מצליפה בשוטים, אחד קושר חבלים, ואני הוא זה שגנב את הגרביונים שתלית על חבלי הכביסה... עליתי מהר לדירה וגרבתי אותם בכל מקום אפשרי, על הידיים, על הרגליים, על הקטן המסכן שנהיה גדול כמו של סוס עטוי בבד השקוף השחור". כדי להימנע מהמבוכה שהפטיש הזה גורם לו במפגשים אקראיים ולא רצויים עם שכנים חטטנים - מנסה הגיבור לקנות בגדי נשים בחנות, בתואנה שהוא רוכש אותם לבת זוג.
צור מפגין אמביוולנטיות כלפי הפטיש של הגיבור שלו, ואינו מגדירו בשמו. אכן, אין לו שם בעברית, והכינוי הלועזי שלו, קרוס־דרסינג (cross-dressing), אינו ידוע לרבים. מדובר בלבישת פרטי לבוש ואביזרים המזוהים עם המין השני. בניגוד לאמונה הרווחת, הנטייה הזאת אינה מעידה בהכרח על הומוסקסואליות, ויש גם קבוצה של סטרייטים שעושים זאת, שהגיבור כנראה משתייך אליה.
צור משחק כאן משחק כפול מעניין - מצד אחד הגיבור שלו מתבייש בנטייה הזו ומציג אותה כמשונה ופרוורטית, ומצד שני נראה שהוא נהנה להציגה בפני העולם. גם בתיאורי המעשים האנטי־זוגיים שיגיעו בהמשך הספר הוא בו בזמן מתרברב ומתבייש. צור רמז בתקשורת לממד האוטוביוגרפי החזק שבספרו, ודיבר על הצורך שלו לבטא ולאוורר גם את הצדדים הפחות קלים לעיכול שבאישיותו ובחייו. ואכן, צור נע עם גיבורו בין התפארות בהישגיו המרשימים כזמר וכיוצר לבין הודאה ביצריו האפלים, שהקרוס־דרסינג הוא רק אחד מהם.
בספרו השני (קדם לו "בית אשמן", 2004) מצטרף צור לטרנד חם ולשורה של סופרים שנהנים מהתערטלות פומבית וכתיבה וידויית בממוארים חושפניים. והם, בתורם, מצטרפים למגמה הולכת ומתפתחת בחברה המערבית בכלל והישראלית בפרט של חשיפה עצמית מוגברת, שמתבטאת גם בתחומים אחרים של יצירה ואמנות, ובעיקר בתוכניות הריאליטי שהופכות ליותר ויותר מציצניות. נדמה כאילו אין האדם יכול ליצור, להתפרסם או לקדם את יצירותיו בתקשורת כיום מבלי שהוא מוכר משהו, רצוי אפל, על עצמו.
אבל הרושם הוא שאצל צור לא מדובר רק ברצון להתפרסם באמצעות חשיפה עצמית, שללא ספק תרמה להחזרתו של האמן לתודעה, אלא בעיקר באמונה פנימית שכל יצירה, מוזיקלית או ספרותית, דורשת כנות מוחלטת של היוצר עם עצמו והסביבה, ולא תיתכן דרך אחרת להתבטא. ממואר, במקרה של צור, הוא הז'אנר המתאים לכתיבה, מאחר שהוא אכן דורש כנות וגם לא מעט נרקיסיזם, שני מאפיינים מרכזיים של הספר. "החיה בבטן", שעל שמה הוא נקרא, חייבת לצאת החוצה מהגוף ולהיות מוצגת לעולם, כי אחרת היא תאכל את היוצר מבפנים, ורק ההתיידדות איתה וחשיפתה בפני כל יצילו אותו מעצמו.
החיה בבטן / ערן צור; כנרת זמורה, 222 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו