חלומות ביעותים מעולם לא היו מוחשיים יותר, חשבתי לעצמי כשהאור והחושך התחלפו במהירות וממערכת השמע ברכב בקעו לסירוגין טראנס מונוטוני של מסיבת אסיד וקריינות שמתעקשת להפחיד. צד ימין טמטם לי את האוזן עם הרפליקה: "שקוע עד צוואר, עד צוואר, עד צוואר... צוואר", ובאותו הזמן צד שמאל מהלך אימים עם פרוטוקול שלא מאפשר להוריד את היד מההגה ולהחליף תחנה: "ראש ממשלה ששקוע בחקירות לא יכול לדאוג לרופאים, לאחיות, לתחבורה בשבת, להביא ביטחון, למובטלים, לגננות, לילדים, לאימהות".
צווואררר...
מי שרוצה לדאוג לאימהות יפסיק את התשדירים המטרידים האלה כי שעות שינה הן גם ככה לא התחום שלנו. מזל שלהקת המעודדות של בני הפציעה רגע לפני האי־תנועה, ובקול רננים בישרה לאצבעותיי המיוזעות: "כחול לבן מתחייבים לבנות בתי חולים חדשים ולהתקדם". באתם בזמן.
צווואררררר...
מייד אחריהן נקודת האור של התעמולה הרדיופונית: קול חדש! הקריין המשעמם - זה מהתעמולה בטלוויזיה - הוחלף. אני מאושרת. "האזינו כעת", הוא מזמין, "לתעמולת מחל". כמה ייחלתי לצאת מאפילה לאורה, וכמה נתבדיתי.
נתניהו מגיש תפריט אלטרנטיבי ופותח את בר המשקאות עם חצי הכוס המלאה: "אתם רואים את המחלפים, הוצאת הגז מהמים, השכונות, הסייבר, המנופים, וזה יביא לקשישים, לחולים, לצעירים, כלכלה צומחת". אמרתם כלכלה צומחת? אמרתם אמריקה! מה שמזכיר לי "החלטתי ללכת לקונגרס ולהתנגד מול כל העולם ומול הנשיא האמריקני להסכם הגרעין". ואם אנחנו כבר מדברים על אמריקה, סיפרתי לכם כבר שהייתי בקונגרס? ואת כל ההישגים שהצליח לסחוט מ... טראמפ, סיפרתי לכם כבר? עוד הישג ועוד הישג, איך הוא עמד שם לבד במערכה מול הנשיא. בשלב מסוים אני כבר לא בטוחה אם זה קו לבן או צהוב או ירוק, אם רה"מ אמר כרגע שזה רק ליכוד אחד גדול או טראמפ אחד גדול, למה אין שילוט על הכביש ומדוע ברדיו אין כתוביות.
האזינו עתה לרשימת "מתקדמת בשיתוף תנועת הדרור העברי שסימנה נק". אם תבטיחו חיים ללא מיגרנה, אתן לכם את קולי.
שנות ה־90 התקשרו
ועוד משהו: "צבע אדום, צבע אדום" מלחיצה אותנו דוגמנ.ית מאופר.ת בתשדיר חדש של העבוד.ה גש.ר מר.צ, במניפולציה שדורכת על רגשות תושבי.ות עוטף עזה כדי לרומם את רגשות קהילת הלהט"ב. הסרטון מציג א.נשים לבושים בכל צבעי הקשת, והמפלגה מאשימה את החברה הישראלית בחוסר קבלת השונה ומבטיחה לדאוג לו.
יש לי שתי מילים בשבילכם, חמודות: חייבים להתקדם. להט"בים אינם מגזר הומוגני שמחכה שמישהו יבוא לעזור לו. יש להט"בים בכל מקום ובכל פינה, ללא הבדלי דת, גזע, לאום והטיה פוליטית. לחשוב שקולותיהם שייכים לשמאל או שהם מחכים שהשמאל ידאג להם, זה הכי מרצ של שנות ה־90. בעצם, זה הכי רפי פרץ של חשוון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו