הכל מכתוב

שעה לתוך הראיון, פניה היפות של איריס אליה כהן מתכרכמות והיא פורצת בבכי. אני מתלבטת אם להושיט יד מנחמת לאישה שאך זה הכרתי, ועד שאני מחליטה – היא כבר מתאוששת. מותו של אביה הוא שערער אותה עכשיו. הוא גם זה שהפך אותה לסופרת. "התייתמתי מאבי לפני 17 שנה, ואחרי מותו התחלתי לכתוב", היא מספרת בעצב, "חווית היתמות היא חוויה מעצבת עבורי, והיא נוכחת בכל הספרים שלי. כל הדמויות שלי, ללא יוצא מן הכלל – יתומות. כל מה שאני כותבת מאז קשור לחוויית החֶסֶר הזאת. 'יש' שפתאום הופך ל'אין' גדול ומערער. אני מרגישה שזה מה שהוא השאיר לי, כצוואה, כירושה, את הכישרון לכתוב ולספר סיפורים. הוא היה מספר סיפורים בחסד. אני מקווה שהוא גאה בי, מהמקום שבו הוא נמצא כרגע".

אנחנו נפגשות לראיון בבית קפה פסטורלי במושב בית זית לרגל צאת שלושת ספרי הילדים הראשונים שלה – שניים בסדרת סבתא טורבו, ואחד, לקטנים יותר – טל מחכה לרכבת (כולם בהוצאת ידיעות ספרים). לא מזמן חגגה חמישים, ולא יכלה לקוות למתנות גדולות יותר – שלושה ספרים חדשים (ועוד אחד בדרך), הצגה וסדרת טלוויזיה בקנה, וחדר משלה, שסוף סוף סידרה לעצמה. היא נאה מאוד וקורנת, משדרת עדינות ונעימות, אך ניכר שבתוכה מסתתרת נפש סוערת. "נישאתי בגיל צעיר. ויותר משהייתי בת זוג קשה, אני חושבת שהייתי אימא קשה. מחמירה מאד. עם עצמי ועם הילדים. אני מרגישה שהתפייסתי עם עצמי ועם העולם. אני הרבה פחות כועסת ויותר מכילה, עד כמה שזה נשמע קלישאתי, ובכלל, אני באחת התקופות הטובות בחיי. זאת תוצאה של ההתבגרות, ככל הנראה".

חרדה בתחנת הרכבת 

איריס אליה כהן גרה עם בעלה וארבעת ילדיה בקריית טבעון. היא בת להורים יוצאי קוצ'ין, שעבדה כמרפאה בעיסוק אחרי תואר ראשון בתחום, ורק באמצע החיים הפכה לסופרת. בשנת 2011, בהיותה בת 42, יצא ספר הביכורים שלה 'מכתוב', שזכה בפרס שרת התרבות ופרס רמת גן לספרות, ואחריו הוציאה עוד שני ספרי פרוזה ('דוּשִׁינְקַא, נשמה', ו'גלבי', שעסק בפרשת ילדי תימן, שהיו מועמדים לפרס ספיר), שני ספרי שירה ('שחרחורת' ו'פלא') ושילוב של שניהם ('גבר אישה ציפור'). אליה כהן זכתה להכרה על יצירתה הענפה בדמות פרסים שונים, ושניים משיריה נכנסו לתכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך לחטיבות הביניים. השנה, כאמור, התווספו לרשימת יצירותיה שלושה ספרי ילדים בזה אחר זה.

 מה גרם לך להתחיל לכתוב ספרי ילדים?

"ספר ילדים היה ה-חלום שלי, בהא הידיעה. ספרי ילדים הרי לימדו אותי לקרוא. אוריאל אופק, דבורה עומר ולאה גולדברג היו המורים שלי. הערצתי אותם. לאה גולדברג הייתה ועדיין האם הגדולה, המיתית, שמרחפת בחדר שלי. ספרי הילדים שקראתי בילדותי השפיעו עליי ועיצבו אותי יותר מכל ספר שקראתי בבגרותי. השתוקקתי לחזור לנקודה הזאת בזמן, לשחזר את החוויה הזכה הזאת, ולקוות שתעבור ממני הלאה - אל הילדים הפרטיים שלי ואל הילדים של הדור הזה בכלל. אגב, לא היה לי קל לפרסם לילדים. נדחיתי לא מעט פעמים, וחלף זמן עד שסיפורים ושירים שכתבתי לילדים מצאו בית. אולי גם בגלל זה הם יקרים לליבי מאד". 

האם לכתוב ספר ילדים קל לך יותר מאשר כתיבת פרוזה למבוגרים?

"כתיבה למבוגרים תובענית עבורי מבחינה נפשית וגופנית. אני מסוגלת לייבב שעות בעקבות אירוע כזה או אחר שקורה לגיבורה. אני נמצאת במצב של עוררות נפשית וגופנית גדולה. הגוף שלי דרוך, ממש נכנס למתח. ואני לא קמה מהכיסא במשך שעות, מה שמיד מתבטא במשקל. כל רומן עולה לי במלחמה בחמישה קילוגרם שמרפדים לי את הבטן והישבן. כתיבה לילדים היא יותר קלה מבחינה פיזית, אם כי גם אותה קשה להגדיר כ"קלה". כתיבה אינה מלאכה קלה. נקודה. אבל כתיבה לילדים היא יותר משוחררת. ופחות לבדית. למעשה, כתיבה לילדים עבורי היא עבודה משותפת עם העורכים ועם המאיירים". 

"טל מחכה לרכבת" הוא ספרון מאויר על ילדה שמחכה לרכבת זמן רב, לתפיסתה, ובינתיים נכנסות דמויות מופלאות לתחנה וממתינות אתה. הסיפור חמוד, וסופו מפתיע, ועל האיורים הקסומים אחראית תמי בצלאלי. מאיירת ידועה ופורייה, ציירת ופסלת, המלמדת כיום רישום בבצלאל, ובעבר לימדה במוזיאון ישראל והציגה בתערוכות רבות – יחיד וקבוצתיות. לדברי אליה כהן, בצלאלי היא המאיירת הטובה בארץ, ולכן פנתה אליה בדחילו ורחימו, לא האמינה שתסכים לשתף אתה פעולה. "הספר הוא יצירה משותפת. אנחנו 50-50 בהכל, גם בתמלוגים", אומרת איריס, "תמי בראה עולם מקביל, פנטסטי, באיורים, כולו פרי מוחה הקודח. כל הדמויות עברו סוריאליזציה פנטסטית. זה נהדר בעיני".

תהליך היצירה המשותף נשמע אידילי גם מהזווית של בצלאלי: "איריס ואני עבדנו כל הזמן ביחד, איריס היא אישה פתוחה ורגישה ויש בה המון צניעות. היא יודעת להקשיב, והקשבנו זו לזו כל הזמן. היא סיפרה לי מה יש לה בראש, ואני סיפרתי לה. זו הייתה מתנה לעבוד ביחד. זה ספר מצויר והוא נועד לגיל הרך, לכן לאיורים ולטקסט יש משקל ממש שווה בעיניי, וזה נפלא כשאפשר לעבוד ממש טט א-טט (בדו-שיח אינטימי, ד"מ). איריס גם לא היססה להכניס שינויים בטקסט בגלל האיור. זה גדול בעיניי."

לכתוב את תפיסת הנשיות

הדמויות המצוירות של בצלאלי הן סוריאליסטיות. מרתקות ומלאות חיים. תמי מספרת כי ציירה אותן כך במכוון: "רציתי שיהיה הבדל בין הדמות של טל לבין הדמויות האחרות, שבגלל שהן כה הזויות, נחשוב שהן לא באמת קיימות. רציתי שהאיורים יוכלו להתפרש לשני כיוונים - מי שירצה להבין את הסיפור ביחד עם האיור כפשוטו יוכל לעשות זאת, ומי שירצה, יוכל לראות כאן עוד עומק: ילדה שיושבת לבד בתחנת רכבת ומחכה, מי יודע מה קורה בראשה. זה יכול להיות גם לא נעים בכלל. מצב של המתנה הוא מצב מאוד מורכב. טל, כדי לא לחוות חרדות, מגייסת מנגנוני הגנה יצירתיים, ומביאה עוד דמויות שיחכו אתה, כדי להגן עליה מפני הבדידות. רק כשהבנתי את העניין הזה, יכולתי לצייר את הספר כמו שרציתי. ובגלל שהחלטתי שהכל בראש של טל, יכולתי גם להתפרע עם אפיוני הדמויות ולעשות אותן הזויות ככל שהרגשתי".

קהל היעד הטבעי לספרי הילדים של איריס הוא כמובן ילדים, ולכן נתתי לבני, אוריין, בן התשע, לקרוא את "טל מחכה לרכבת". אוריין אהב את הספר, את הטקסט והאיורים, ואחד הדברים שעניינו אותו הוא המתאם ביניהם. הוא שם לב, למשל, שדמויות מסוימות, שהן מרכזיות מאוד באיורים, אינן מופיעות כלל בטקסט. טל למשל מתוארת בטקסט כילדה בודדה שממתינה לרכבת, אך באיורים מופיע לצדה כלב לבן. תמי מספרת שאיריס אפשרה לה חופש פעולה יצירתי: "טל היא בת שש בערך, ולא טוב שילדה בגילה תלך לחכות בתחנת הרכבת בלי השגחה, אז ציירתי את הכלב הנאמן לצידה כל הזמן, שישמור עליה". אוריין גם רצה לדעת מה תפקידם של העכברונים הקטנים שמצוירים כמעט בכל עמוד בספר. הם חמודים להפליא, עסוקים בענייניהם בשולי הדף, בעוד העלילה מתקדמת במקביל אליהם. אני, יש להודות, לא שמתי לב אליהם. תמי: "העכברונים הקטנים שבשולי העלילה הם עוד סיפור, וגם הם התוספת שלי. המטרה העיקרית שלי היתה לעורר בקוראים תשומת לב. יש הרבה מאוד חיים בסביבה שאנחנו מזניחים קצת כי אנחנו מרוכזים במה שנראה לנו יותר חשוב. לעכברונים יש מטרה נוספת - להעסיק את הילד בשעה שמקריאים לו את הטקסט. נראה לי שאוריין מתבונן מקסים ולעומק, ואני יכולה להגיד שציירתי אותם לילדים כמוהו".

בצלאלי אומרת כי לחלק מהדמויות שציירה היא השתמשה ברפרנסים שנטועים בתולדות האמנות: החצוצרן לקוח מהציור של מאנה, ״החלילן״. את דמות רב החובל הססגונית שאבה מדמות הדוור של ואן גוך, הכובע שלו כמו של אדמיראל בצי הבריטי, המקטרת והתוכי - ממובידיק. בצלאלי, שחוותה אובדן אם במהלך יצירת הספר מספרת כי "העבודה על הספר הזה ליוותה את אמי במסעה האחרון על פני האדמה והציור שחותם את הספר הושלם עם נשימתה האחרונה.  לכן הספר הזה ואיריס לעד יחתמו בליבי במקום מיוחד וקדוש".

"המאיירת הכי טובה בארץ". תמי בצלאלי

עוד אספקט מעניין באיורים של תמי, הוא המזרחיות של הדמויות. טל וסבתא הן בעלות שיער מתולתל שחור, הסבתא גם שחומה מאוד. "נתתי לדמויות נופך מזרחי כי שתינו כאלה – איריס ואני", מספרת בצלאלי, "היה מתבקש שטל תהיה מתולתלת ושחרחורת, וכשהראיתי את הדמות לאיריס היא אמרה, 'וואי, זאת אני כשהייתי קטנה!'".

אין זאת הפעם הראשונה שאיריס אליה כהן משלבת דמויות של נשים מזרחיות בכתיבתה. למעשה, זהו מוטיב מרכזי שחוצה את כל ספריה. "כל הדמויות שלי הן נשים מזרחיות", מאשרת אליה כהן, "סבתא מזל, הלא היא סבתא טורבו, היא מזרחית מבחינתי, גם טל הילדה, היא ילדה מזרחית, אי אפשר לפספס. ורואים את זה גם על הסבתא שלה. דמויות מזרחיות נדירות, לצערי, בספרות העברית, לילדים ומבוגרים. ואם הן מופיעות, הן מוצגות לרוב בצורה נלעגת, סטריאוטיפית. לכן חשוב היה לי להציב דמויות מזרחיות חזקות, רהוטות, שעוסקות במקצועות חופשיים. עירית ממכתוב מורה. הדס מדושינקא – רואת חשבון. זוהרה של גלבי עורכת דין. ודליה של גבר אישה ציפור היא סופרת מצליחה. טל מ"טל מחכה לרכבת" היא העתק מושלם שלי בילדותי. תמי ציירה אותה ככה בלי לדעת את זה". 

היית מגדירה את עצמך כסופרת מזרחית?

"אני מגדירה את עצמי כסופרת, שלא פעם מציבה דמויות מזרחיות וסוגיות מזרחיות בכתיבתה. אני לא אוהבת את התיוג שלי כסופרת מזרחית. אני בטוחה שצרויה שלו ויהודית קציר לא היו מוכנות שיתייגו אותן כסופרות אשכנזיות. אני חוששת שתיוג שלי כסופרת מזרחית יחטא למנעד הרחב של הנושאים שבהם אני עוסקת". 

מה חשבת על דבריו של רון כחלילי על האישה המזרחית ה"חמה"?

"פליטת פה איומה ומעליבה. אבל קיבלתי את ההתנצלות שלו".

תגובתה של אליה כהן לדבריו של כחלילי אינה יוצאת דופן. היא ממחישה את היכולת שלה להתגבר על עלבונות – אישיים או כלליים – ולקום ולהמשיך הלאה. לפני זמן מה פרסמה עופרה רודנר בהארץ ביקורת לא קלה על שלושת ספרי הילדים שלה. כזאת שהיתה גורמת לסופרים אחרים להסתגר בבית עד יעבור זעם. אך איריס אליה כהן בחרה אחרת. היא פרסמה בדף הפייסבוק שלה את כל הביקורת, כלשונה, והוסיפה את הכיתוב: "אווצ'. עושה רושם שעפרה רודנר (המבקרת המעולה) לא אהבה את סבתוש וטלטול. בלשון המעטה. מקווה שתשנה את דעתה בספרים הבאים:) "

מה חשת לגבי הביקורת הזאת, ומדוע פרסמת אותה כלשונה בפייסבוק שלך?

קודם כל חשתי כאב, כפי שמעידה המילה "אווצ'" בפתיח. אני מאד מעריכה את עופרה רודנר כמבקרת ספרות ילדים, עוקבת אחר פירסומיה, הניתוחים שלה עמוקים ומעניינים. פירסמתי את הביקורת שלה משום שאני מקפידה לפרסם את כל הביקורות והרשימות המשבחות, אז לא הוגן להסתיר את אלה שפחות. אני מאמינה שזה שיעור. אני חושבת שכל יוצר צריך להבין שמרגע שהוא שילח את היצירה שלו לדרכה, הוא יתקל גם בכאלה שלא אוהבים את יצירתו ואולי גם את היוצר עצמו, כפי שהוא משתקף מהיצירה. רודנר רמזה שאני כותבת ב"קלות בלתי נסבלת." אני מבינה מאיפה זה בא. פירסמתי שלושה ספרי ילדים בשנה. עלול בהחלט להיווצר הרושם שהם נכתבו בקלות, מה שלא נכון בכלל. הכתיבה היא אחת המלאכות הקשות ביותר שאני מכירה, ועבדתי לא מעט בחיי. אני אוהבת את הספרים שלי, ואני מקבלת מאות תגובות נהדרות ומשמחות לב מילדים והורים. אז יש עוד לא מעט אנשים שאוהבים את הספרים".  

אני רואה אצלך צניעות ופתיחות לביקורת, מאוד לא אופייני לסופרים. 

"תודה רבה, זאת מחמאה גדולה! הלוואי ואת צודקת. כתיבה היא מקצוע מאוד נרקיסיסטי ותובעני. אם אתה רוצה שהספרים שלך יצליחו, אתה צריך לעבוד קשה. לערוך סבבי מכירות בחנויות, לתת מענה אישי לכל קורא, עניין שאני מקפידה עליו. ובגלל שסופר חייב לשווק את עצמו, הוא נתפס כמתנשא ושחצן". 

איריס אליה כהן מגדירה את עצמה כ"נמלה עמלנית". קמה בארבע בבוקר, שולחת את הילדים לבית הספר וממשיכה בכתיבה עד שתיים. משעה זאת היא הופכת ל"אימא במשרה מלאה", כהגדרתה. "כמעט. כי שלושה ערבים בשבוע אני מלמדת כתיבה, מעבירה סדנאות שירה ופרוזה ומקיימת הרצאות. אני חושבת שחריצות ונחישות הן תכונות הכרחיות לכותב. יש לי משמעת עצמית גבוהה".  

חדר משלך?

"יש לי חדר משלי. הוא היה בעברו הסטודיו שלי לקדרות, וקודם שימש כממ"ד. לקח לי המון שנים לסדר אותו. אבל בקיץ האחרון נפלה החלטה. שיפצתי אותו, תלינו מדפים, הוצאתי ממנו כל מה שמפזר לי את האנרגיות, חשבונות של הבית ותיקיות של בעלי, וכעת הוא מאה אחוז חדר משלי. אם כי בואי לא נגזים. בערך שבעים אחוז שלי. הילדים נכנסים אליו הרבה". 

דיברת קודם על הצורך בלהתפרנס.

בעלך (פרופסור משה כהן-אליה, נשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ד"מ) עובד ומרוויח יפה, מאין נובע הצורך? יכולת פשוט לכתוב ולתת לו לפרנס

"הביטחון הכלכלי, או יותר נכון היעדר ביטחון כלכלי, הוא חווית ילדות מעצבת אישיות עבורי. אבי היה קבלן גדול שירד מנכסיו. עד שנפטר היה שקוע בחובות ובעצבות עמוקה, אני בטוחה שחש כישלון. אולי אפילו הוא זה שהרג אותו. אחרי מותו נותרה אימי בלי כלום. כלום, ליטרלי. היא מתקיימת מהביטוח הלאומי, ואנחנו, הילדים, תומכים בה. זה מפחיד אותי. מבעית, אפילו. אני עושה הכל כדי לא להיות במקום הזה. אישה צריכה לדאוג לעצמה בלא תלות כלכלית בבן הזוג. תפיסת הנשיות החזקה מתבטאת בספרים שלי, גם בספרי הילדים. סבתא טורבו מנהלת את המלון לבדה, בכוחות עצמה. כולם לועגים לה בהתחלה, אפילו נכדתה, המספרת קרן קרנינה, אבל עם התקדמות הסדרה צפויות הפתעות גם בגזרה הזאת". 

את משתמשת בעברית גבוהה בספריך, וגם בספרי הילדים. האם זה מכוון?

"אני קנאית לעברית. אוהבת אותה מאד-מאד. בלעדיה לא הייתי אני. אני יודעת שאני משתמשת בשפה גבוהה, לא תמיד מדוברת ולא תמיד מוכרת לילדים, אבל אין לי בעיה ונקיפות חרטה בעניין, בחיי. לא מבינים מילה? שישאלו!"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו