אחד היוצרים הפוריים מן הסופרים היהודים המודרניים של מחצית המאה ה־20 הוא אולי גם הסופר "הלא נקרא" הידוע ביותר בדורו. זלמן (זלקינד) שניאור (1959-1887) הותיר אחריו מסכת שירה ופרוזה עצומה ברוחב יריעתה, מרתקת בתמטיקה שלה ובמלאכת ייצוגה. ועם זאת, יצירתו שקועה בשקט של חללי הספריות ובדממת גיליונות העיתונים הישנים. בספרה, "שניאור מן החיים והמוות - מונוגרפיה ספרותית", מבקשת ד"ר לילך נתנאל להעירו מן המוות אל החיים.
יצירתו הענפה של שניאור משקפת פרקים עיקריים בתולדות הספרות היהודית המודרנית. שניאור נחווה כ"מפגן של שניוּת בין גילויים של הכרה במסורת היהודית לבין קליטה של השפעות נוכריות" (עמ' 187); הוא המהגר המיושב המנסה להתקיים בתרבות המערב, בין יהדות לחניכה אירופית בסביבה רב־לאומית. יצירתו היא תיבת תהודה לתנועתיות העם: הגירה ועקירה, עול של מסורות גדועות וכיסופים לגאולה.
יופי רב מתארת נתנאל את דיוקן היוצר בפרטי פניו, מבטו, גופו. עיניו בוערות, קודרות, מבטו קר מנוכר, מאידך ילדותי ורך. פניו הן פניה של המהפכה הלאומית היהודית: בין שתי מלחמות עולם, בין כוח לאובדן, בין תקומה לתלישות, בין קבע לנוודות. נתנאל אינה מבקשת להגיע בדמותו לאחדות, אלא מסמנת דרכה מִתווה מסועף, רב־פנים של היוצר כמו גם של הספרות היהודית המודרנית.
רקמתו של הספר יצוקה בתבנית הפליטוּת. בן מיעוטים, בן בלי בית, משולל זכויות, בעל חלומות. טלטלת הנדודים חוצה אזורי אקלים פיזיים ומחשבתיים. שקלוב, עיר מולדתו, "מולדת קור שוממה", בתיה גלמודים, צומת של מחלוקות בין חסידים למתנגדים ושלוחה חשובה של ההשכלה העברית. בשקלוב קיבל חינוך יהודי בצד רוסי: "חליתי מרוב עיון" (כותב ללוין קיפניס, עמ' 17). ב"מסכת שקלוב" חוברים יחד נובלות, סיפורים המתרחשים במרחביה הטופוגרפיים, שהם בין מים למים: בין נהר לאגם, מזיכרון לשכחה, בהוויית דחייה־משיכה.
הראשונה והגורלית בערי נדודיו של שניאור היא אודסה. בהמשך נע בין ורשה, וילנה, ברן, ז'נבה, פריז, ברלין. לאחר המלחמה התלוותה אל הנדידה מערבה הטרגיות של חורבן המרכזים היהודיים והפיצול שנגרם עקב כך במערך הלשונות היהודיות באשכנז: העברית והיידיש. ושניאור מעולם לא הכריע באשר לתבנית הדו־לשונית ביצירתו. משנות ה־20 ואילך עוגניו מצויים בין ניו יורק לארץ ישראל. ב־1951 הוא עולה ארצה ומשתקע עם משפחתו ברמת גן, כאן עשה את שארית חייו עד יום מותו ב־1959.
כעת, מבקשת נתנאל "בעברית ישראלית שגורה חד־לשונית, לשחזר את נגיעת המילים של שניאור... שוב לשמוע ולראות את ששמעו וראו קוראים והוגים רב־לשוניים" (עמ' 54). בין מים למים, נמזגו בספר זה כישוריה של המחברת. מִקווה של מחקר היסטוריוגרפי מעמיק ומבריק. נתנאל נסמכת על מצאי מסמכים ותכתובות מארכיונים בארץ ובעולם, אינה מותירה תעודה יתומה; נהר של יופי פואטי, ששמור לסופרת מוכשרת, ומתוכו קולחים ניסוחים מרהיבים ובהירים וניתוח מרתק של חומרי ביוגרפיה ויצירה. נתנאל משחזרת את נגיעת המילה בלשון רגישה, חכמה, שהיא עצמה על גבול השירה.
כבר מראשיתה הודגש בשירת שניאור מגעה האלים והכוחני עם המציאות. שירה בוטה בתשוקתה, נלפתת בעוצמות דורסניות. דימויים אלה התוו את שגרת הקריאה ביצירתו. אכן בולטת בה דמות יצר הרע, הגואה החומד, זאת בהשפעת יצר הרע של ספרות המוסר היהודית, ו"פרחי הרע" במודרניזם האירופי. זאת ועוד, שניאור ניסח את אופני הכוחניות והאונות של העשייה הלאומית העברית כעיקר תרבותי נחוץ.
פרשניה, מלמדיה ומתנגדיה של שירתו הדגישו בה את צלילי התוכחה הכוחנית עד שלא ניתן היה לשמוע בה קולות אחרים. לאלו, מבקשת נתנאל להטות אוזן. לדידה, מְכַסֶּה הבוטה והמרעים קולות לוטים, עמומים, והיא מזמנת לקוראיה קריאה חדשה בשירי "עם שקיעת החמה" (1906), מבקשת את המוחמץ, את ששקע, במילותיה: "את התו הנעלם של שירתו".
ענוֹג הוא העיון בשיר המשמעותי בספרו, השיר המזוהה ביותר עם שניאור: "אֶת כָּל לִבָּהּ מָסְרָה לוֹ", הידוע כ"יד ענוגה" (עמ' 82-77). שירו זה הוא גם אחד היחידים שהושר, ומן המעטים שהפך מוכר. השיר זכה לביצועים רבים, היפה שבהם הוא לטעמי זה של אסתר עופרים: "הוֹי, יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ / אִישׁ לֹא הֵעֵז גַּעַת בָּהּ. / זוּג שְׂפָתֶיהָ שָׁנִי חֵן / רַק לִנְשִׁיקוֹת נוֹצְרוּ הֵן / הוֹי, אִמָּא, רַק לִנְשִׁיקוֹת נוֹצְרוּ הֵן".
לרוב הזדהרו עוצמותיה המוחצנות של שירתו, ונזנחו בה מאפייני התוגה, הראשית המעוכבת, מלאת המהמורות. מה שמתואר כמימוש, נתנאל מבקשת לבחון כמשאלת לב. כך, למשל, בשיר זה נתפסה חזותו של המשורר כמאהב תקיף, דווקא במקום שנרשמו גילויים בוסריים, בדידות מינית, מצבי חולשה. תחת העוצמות המתריסות מבקשת נתנאל לחשוף מאהב נסוג, מגושם וחסר ניסיון העומד מול רגע ההתערטלות של נשיות נחשקת. יד־שפתיים־לחיים־עין־מצח כסינקדוכה של עירום נשי. עירום שמעורר יראה, אימה, אשמה. עירום שאף ברגע ההתמסרות נותר מכוסה ביריעה, בצללים, כמועד שקיעת החמה.
פרק נכבד מוקדש למפגש ביאליק־שניאור ולברית ההשפעה ביניהם. נתנאל עומדת על מערכת יחסיהם ומסמנת את קווי השבר שלה עד לדעיכתה. במאמרו של ביאליק "שירתנו הצעירה" (תרס"ז-ח) התייחד מקומו של שניאור כבן־הדור המבשר בספרות העברית. שניאור כתב אל חלל שירתו של ביאליק ונטבע בממסד הספרותי כתלמידו: "למתבונן בשירי שניאור המוקדמים נדמה לעיתים כי אלה מעין שירי רקמה שהונחו על גבי הטקסט של ביאליק וכיסו אותו בדוגמא חדשה" (עמ' 163). נדמה כי הוא כתב כל שביאליק לא היה יכול לכתוב.
"כָּךְ נוֹשְׁקִים אֶצְלֵנוּ", השיר המופלא החותם את הקובץ "עם שקיעת החמה", זוכה אף הוא להארה מחודשת (עמ' 83-80): "לֹא אֵינֵךְ יוֹדַעַת עֲדַיִן, יוֹנָתִי, אֵיךְ נוֹשְׁקִים אֶצְלֵנוּ / מְחַבְּקִים עַד כְּדֵי חֲנִיקָה וְעַד לִידֵי פְּרִיקַת עֲצָמוֹת / וְלוֹחֲצִים חָזֶה לֶחָזֶה עַד שֶׁלֹּא יָדַע כָּל אֶחָד / בֵּין לִבּוֹ וּבֵין לֵב חֲבֵרוֹ. / וְשָׂפָה לשָּׂפָה נִדְבָּקוֹת וְדוֹלְקוֹת בְּלַהַב אַרְגָּמָן..." במבוא תוהה נתנאל שמא עוקצה של הירושה הספרותית המפוארת שהעמיד שניאור נחלש וקהה. נראה כי מונוגרפיה זו מצליחה לעשות את הבלתי־טבעי: להשיב לשניאור את גילו הפואטי הצעיר והתוסס, ולהדביק את הקורא העכשווי בלוֹהַב היצירה, שׂפה לשׂפה.
שניאור מן החיים והמוות - מונוגרפיה ספרותית / לילך נתנאל
מוסד ביאליק, 382 עמ'
