לראות, לזכור, לכתוב

חדשות

צילום: מרים צחי // שיירת משאיות של זיכרונות. חיים גורי

"אל המקום האחר" הוא קובץ שיריו האחרונים של חיים גורי, שאספו וערכו - אחרי מותו לפני שנתיים - בתו יעל, בני משפחה אחרים וחברים. מן ההקדמה הקצרה שכתבה בתו אנחנו לומדים על "מבצע" הבילוש והפענוח של הטקסטים שהותיר אחריו בכתב ידו, ואפשר לומר שהמבצע די הצליח, כי יש רק מעט מאוד מילים ושורות שהמשורר אולי היה עורך אחרת. לדוגמה, סביר להניח שהיה מתעכב על הדמיון הרב מדי בין הסיום של השיר "בקשה" בעמוד 15 לחמש השורות האחרונות בשיר "כנראה שבקרוב" בעמוד 63. אבל אלה באמת דברים קטנים, ולמעשה כמעט מתבקשים בסיטואציה כזאת.

"אל המקום האחר" הוא מאותם ספרים נדירים כל כך, שבמקום להכביר עליו מילים, מוטב לצטט ממנו עוד ועוד, ועוד ועוד, את כולו... אבל מכיוון ש"היריעה קצרה", אני מפציר בכם, למענכם ולטובתכם, לרוץ ולקרוא אותו, את כולו. כי מדובר בקלות באחד מספרי השירה הטובים ביותר שנכתבו בשפה העברית. אשרי האיש שזקנתו העפילה גם האפילה על בחרותו, אשריו! והספר הזה, יחד עם ספריו האחרונים של המשורר, מוכיח את זה, ושם את גורי, לצד אבות ישורון, בפסגת השירה העברית במאה השנים האחרונות.

יש כמדומה שני סוגי משוררים (ואמנים בכלל): אלה שפורחים במהירות ונובלים במהירות, ואלה שמדשדשים להם עד גיל מבוגר למדי, ואז, פתאום, לוחצים על הגז.

אישית, אני מעדיף את הדגם השני, כי במקרים הטובים, יש בו פעמה של נהר ענק. המשורר הנפלא קוואפיס, לדוגמה, היה כזה. ופיקסו - בואו נגיד שאם הוא היה נופח את נשמתו, נניח, בסביבות 1945, באמצע שנות ה־60 לחייו, ההפסד, לטעמי, לא היה מצער במיוחד. אבל אז הוא פתאום השיל מעליו את המלכודות התקופתיות - הוורודות, הכחולות, הקוביסטיות וכיו"ב - שליוו אותו לאורך חייו, ועבר להתבונן פנימה, וכך זכינו ממנו, במשך 20 השנים אחר כך, למופת אחרי מופת. זה גם המקרה של חיים גורי. מהספר "עיבל" משנת 2009 (ובמידה רבה גם מאז "אני מלחמת אזרחים" משנת 2004) גורי הניח את הרגל על דוושת הגז, לחץ, ולשמחתנו לא הרפה.

גורי בספר הזה הוא שיירת משאיות של זיכרונות, ובלי טיפת סנטימנטליות. איש שעומד על הרכס ומשקיף על השיירה, ואיש שבאותו זמן גם מצטופף לו באחת המשאיות, אבל, ובעיקר - איש רב שנים - לא שבע שנים - שמת לכתוב את כל זה, לכתוב את זה כמו שלא כתבו את זה מעולם.

אילו יכולתי לנוע לשם הייתי מתנועע לשם.

לפחות לא הייתי מוותר מראש על הניסיון הזה

לתת את כל כוחי ולנוע לשם,

לראותו מקרוב, לחזות פעם נוספת באור ההוא,

באור הערביים ההוא, מהנפלאים בעולם.

("שיר ללא שם", עמוד 26)

המון הרהורים כנים יש בספר, הרבה כאב, צער. וגם המון חוכמה פשוטה, ישירה, של איש שעיניו ראו ללא הרף, ועוד רגע תפסקנה לראות, אבל כרגע הן רואות - אותו, אותנו, ואת מה שעומד להתרגש עלינו.

עכשיו אני מנסה לשוב אלַי, אך לא הולך לי.

הזמן אינו פועל לטובתי.

הוא הולך ומתקצר ביני לבין לכתו ממני.

אומרים לי שדי לי, שעשיתי את שלי,

שתרמתי את חלקי.

הצטרפתי, שלא בטובתי, למחלות שונות ומשונות.

רבים מצאו את מנוחתם בכל סוגי הרעשים הנוראים,

בחוצות הארץ הטובה שבחר בה אלוהים.

לא הרחק מקברו של שֵׁיח' עַז-אַ-דִּין

שוב הגעתי אל חַמְדּוֹר השוכן לרגלי הכרמל,

שם ישבתי גם בכיתי בצל האקליפטוסים האיתנים.

בנותיי קנו לי מקל כדי להקל על לכתי.

לאן אלך? כמה כברת דרך נותרה לי?

גם הרופאים שבים אלי, נוגעים בי פעם נוספת,

אומרים בלטינית מילה שתוסיף לי עוד קצת הלאה.

הכול פה השתנה כל כך.

כבר מלחמה נוספת המתקנאה בקודמותיה

אוגרת בֶּכִי באוויר.

("חַמְדּוֹר", עמוד 17)

אבל גורי לא נופל למלכודת "הזקן החכם", פשוט מפני שהוא לא מפסיק להסתכל עלינו בעיניים של זאטוט שמסיכת קשיש נטפלה לו עם הזמן לפנים. גורי גם זוכר תמיד, בטבעיות, שהרהור לבדו לא מספיק להפוך מילים לשיר – יש צורך בקונקרטיזציה, אגבית. ונפלא איך שהוא עושה את זה! תראו למשל איך מתיאור האירועים הרי הגורל במלחמת העולם השנייה, ומהאיום הממשי על ארצו, הוא עובר לו בקלילות אל החיילים שמשתינים בצידי הכביש את כל הבירה ששתו, ומשם אל אחד ההרהורים הרווחים שלו, שגורמים לו - ולנו - ממש להתכווץ, והוא שהמשך חייו נגזר תמיד מ"הסתלקותם" של אחרים:

והדיביזיות בפיקודו של המרשל פוֹן-בּוֹק, בַּצִּיר המרכזי,

כבר ראו במשקפות את צריחי מוסקבה.

למזלם של הרוסים ירדו גשמי הסתיו אין-הפוגות,

הפכו את הדרכים לִסְמוֹלֶנְסְק לעיסה של בוץ עמוק, טובעני, מָסָרְתִּי.

באוקטובר החלו השלגים ההם נופלים בשפע אכזר,

מזכירים, כשביב תקווה, את שקרה ל"גְרַנְד אַרְמֶה" של נפוליאון

במרחבי המוות הצחורים.

פחדנו מפני האביב שיבוא.

גם חרדנו מכוחותיו של המרשל פוֹן-רוּנְדְשְׁטַט,

הממשיכים לאחר כיבוש רוֹסְטוֹב לעבר הקווקז

והלאה משם, לעבר בארות הנפט שבעירק.

גם יראנו מפני הפַּנְצֶרִים של ארווין רוֹמֶל, המרשל,

בדרכם לעבר מַרְסָה-מַטְרוּח,

ומשם, למה לא?! לתל אביב, לעין חרוד, לירושלים.

ראינו בְּדרך ואדי ערה שיירה ארוכה מאוד מאוד

העושה דרכה דרומה.

ראינו חיילים אוסטרלים, אנשי "המחנה העשירי",

הנעים מפָּרַס לתגבר את כוחותיו של הגנרל מוֹנְטְגוֹמֶרִי,

לקראת קרב אֶל-עָלָמֵין,

כפי שסיפרו לנו החיילים הצעירים.

הם עצרו בצד הכביש.

הם השתינו כמויות אינסופיות של בירה שלגמו מפחיות.

הם שאלו אותנו מדוע אנחנו כל כך מודאגים.

אמרנו להם שהגרמנים של רוֹמֶל מתקרבים אלינו.

אל גבול מצרים.

הם פרצו בצחוק שחשף שלושים ושש שיניים צחורות,

וביקשו שלא נדאג, שנאזין לחדשות בעוד שבועיים.

אינני יודע כמה מהם מוטלים בחולות קִירֶנַיְקָה וטְרִיפּוֹלִיטַנְיָה,

למי עליך להודות על חייךָ הנמשכים בהסתלקותם.

תמיד זה ככה.

(מתוך "מִכְוַת הזיכרון"', עמודים 47-46)