יש משהו מעודן, רב־קסם, בהבשלה איטית, בפריחה מאוחרת. לחכות, ולא להזדרז בגיל 20 ומשהו לפרסם את פצעי הבגרות הפואטיים. "אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך" הוא בדיוק תוצאה של הבשלה כזאת.
זהו ספר השירה הראשון של אודי שרבני, יוצר באמצע שנות ה־40 לחייו, שעסק עד עכשיו בעיקר בפרוזה (ובעברו הרחוק, בכדורגל). ואף על פי שמדובר בספר ביכורים, שרבני חופשי ומלהטט בו כמו משורר עם קילומטרז' של משאית על קו אילת.
נוסף על היד הקלה והמשוחררת כל כך, שרבני - לא עניין שכיח במיוחד - הוא משורר חכם. לא "מתפייט" בתלי דימויים ומליצות או "מרגיש ונורא רגיש", אלא משורר, שבחוסר רגשנות, נותן לסיטואציה לפעול עלינו את פעולתה ולהדליק בנו את הרגש:
סילבסטר
לְאָחוֹר, מֵעֶשֶׂר עד הָאוֹת:
וָזֶלין מחפש שפתיים סדוקות
לנשיקת חצות
כלב נובח הו הו הו מחוץ לחלון
בתוך הבית מישהי אל המישהו:
זה לא סְטָאלוֹנָה, זה סְטָאלוֹן.
(עמוד 70)
לאורך כל הספר שרבני עסוק בבדיקה, מגרה ומסקרנת ביותר, של הצורה השירית: משחקי תחביר, מעבר משורות קצרות לארוכות, סוגריים, מחיקות, וכיו"ב – משהו שכמעט נזנח בשירה המקומית אחרי דוד אבידן. ומהי שירה, ואמנות בכלל, אם לא עיסוק בצורה? ולא רק שעוצמת ועומק החקירה הצורנית שלו מעוררים השראה, הם גם מעידים על משורר שעבר כברת דרך די ארוכה - מה שמפתיע מאוד לנוכח העובדה שמדובר בספר שירים ראשון.

כריכת הספר (הקיבוץ המאוחד)
נוסף על כך, משחקי צורה עלולים להיקלע ללופ אסוציאטיבי שמובן, אם בכלל, רק למשורר. לא במקרה הנוכחי! ניקח לדוגמה מבנה צורני קיצוני כמו בשיר "וריאציות גולדברג" (עמוד 65): מופיעה בו המילה "וריאציות" ואחריה, 18 פעמים, המילה "גולדברג" בפונטים שונים ובגדלים שונים, כששתי ה"שורות" האחרונות בסוף הן "DUKSCRD/ גרְבֶּדְלוֹגּ".
זה מבנה שלא מעט משוררים אחרים בנו משהו כמותו, אבל לרוב התוצאה שדופה ומשמימה. שרבני, לעומת זאת, מצליח, אולי גם בזכות ההקשר והמיקום של השיר בספר, ליצור מין אתנחתא שמעלה בקוראים חיוך מאותגר.
בתכנים שלו שרבני מתרומם בקלילות מעל אלמנטים מקומיים כמו בכיינות עדתית, פוליטיקה, דת וכיו"ב. בחלק לא מבוטל מהשירים הוא מתייחס לתהליך הכתיבה, ולמבטו של המשורר המתבונן בתהליך הכתיבה. המאמץ שלו למצוא את החוט שיניע אותו לכתוב, ההתחבטויות שלו על מה לכתוב, ועל איך לכתוב, הם ארס־פואטיקה במיטבה, כולל החרדות שלו בשאלה מי הוא, איך הוא תופס את עצמו, איך הוא נתפס בעיני הזולת: "וכששואלים אותך מה אתה עושה בחיים/ אתה אומר: 'כותב'/ ומכניס את הזנב בין הרגליים/ בלי שהם יודעים" (עמוד 60).
שרבני גם נע לו, בין השאר, בין מסיבות קוקטייל לברים שיכולים להיות בכל מקום בעולם, ובין אישה לחלום על אישה. וכל זה עמוס בהומור מבריק - יותר על חשבון עצמו מאשר על חשבון הזולת - ובשיוט נינוח בתוך השיר, וכאמור, במבט על עצמו הכותב את השיר:
וכו' ושות' וגו'
היא צועקת, מתנשפת,
זזה, נאנחת, מדברת,
גונחת, לוחשת,
מתקמרת, מתקערת,
אוספת, מתארת, מפזרת.
אני רק נכנס וגו'.
(עמוד 73)
השפה של שרבני דיבורית, ישירה ועסיסית, ובתואם מלא לסיטואציה המובעת בשיר. ניכר שמתחת לפשטות הדיבורית הזאת מצויה שליטה נאה בשפה - מה שגורם לה לרוב להישמע עשירה, פתיינית, בשרנית, ובלי הצורך להיתלות, או להתעלק, על תקניות הלשון.
רוב השירים היותר טובים של שרבני הם דווקא הארוכים, והם גם רוב השירים בספר העבה למדי הזה. שירים כאלה מצריכים אורך נשימה של רץ למרחקים ארוכים, והמון משוררים מתפזרים בהם, מאבדים את הנשימה כבר בשלבים די מוקדמים ומתחילים לחרחר עד הסוף, או עד סופו של הקורא המטורחן. שירים כאלה גם מצריכים טווח ראייה של כמה וכמה צעדים קדימה, כמו שחמטאי רב־אמן, ושרבני המדויק בונה להם מהלך סוחף בביטחון ממש נונשלנטי.
השיר "לויאליות", למשל, שאורכו שבעה עמודים (עמודים 36-30), הוא דוגמה נפלאה לשיר ארוך מופתי, שמתמקד בסצנה מוכרת ופשוטה – זוג בבר או במועדון, ומישהו שמצטרף אליהם שם. וכל השיר הוא מעשה מרכבה של מבטים והרהורים נעים ונדים שיוצרים מכלול נהדר שגדול מסך כל חלקיו, שגם הם עצמם נפלאים. בשיר הזה בולט מאוד משהו שניכר בכל השירים בספר: המשורר מתאר, לא שופט. הוא בהחלט מביע עמדה, אבל לא כופה אותה. משהו בשילוב בין המבט המרוחק להלקאות העצמיות מוליד, "על הדרך", לא מעט חום ואנושיות. ושירה מצוינת.
ספר שירה ראשון, אבל בקלות אחד מספרי השירה המשובחים יותר שקראתי, ולא רק בעברית.
אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך /
אודי שרבני; הקיבוץ המאוחד, 123 עמ'