שני ספרים על מיניות של גברים יצאו במקביל לאחרונה. המהלך כמובן לא תואם בין שתי ההוצאות - ידיעות ומודן, ונבע בעיקר משיקול שיווקי - לחקות את הצלחתו של "ערות", רב המכר של תמר מור סלע. כותרת המשנה של שני הספרים זהה - גברים מדברים מיניות ־והיא העתק של זאת ב"ערות". ההנחה היתה שאם "ערות" היה הצלחה מפוארת אפשר לצפות שגם ספר שמכיל וידויים של גברים, ייהנה מגורל דומה. אבל ספרה המוצלח של מור סלע היה יותר מרק ספר וידויים של נשים על המיניות שלהן. הוא היה חלק מתנועה, מהפכה של ממש, שבה נשים, שקודם אימצו לעצמן את הדימוי הנשי המסורתי של אישה צנועה, עדינה, שאינה משתפת בחיי המין האישיים שלה את קרוביה ובטח שלא את הציבור הרחב - פרצו פתאום החוצה. אין יותר סודות בחברה בתקופה הזאת. המהפכה דורשת גילוי לב, שיתוף, חשיפה, ובעיקר - התנגדות להשתקה.
חלק מרכזי מהגל הזה הוא כמובן תנועת ה"מי טו", שחרתה על דגלה לשבור את קשר השתיקה סביב התעללות ואלימות מינית כלפי נשים. במסגרת התנועה הזאת, חושפות נשים רבות את התקיפות וההטרדות המיניות שחוו מצד גברים, וכדי לעשות זאת - הן נוקטות בפעולה של שיתוף מאוד אינטימי של קורותיהן בתחום. פוסטים באינטרנט, ראיונות במדיה - לכולם מטרה מוצהרת ברורה - לחשוף את הגברים המתעללים, אך גם סמויה - להעניק לנשים קול. לראשונה, לא רק שמותר, אלא גם רצוי - לספר ולחשוף את הנושאים שהיו עד אז כמוסים. ערות עלה על הגל הזה, שהתחיל בהאשמת גברים, וציפייה שייטלו אחריות על מעשיהם, והמשיך בחשיפה אישית של נשים, ללא קשר למעשי הגברים דווקא. חשיפה כאקט נפרד, שאין לו בהכרח אג'נדה לוחמנית, אלא כזאת שקוראת לנשים להכיר ברצונותיהן ובמיניות שלהן, ולא להתבייש בה. הוידויים האינטימיים בערות היו ברוח זאת - לא מתנצלת, גלויה, ובעיקר - זוקפת קומה.

ואילו ב"זקופים" וב"מתעוררים" הגברים דווקא אינם זוקפים קומה, לעיתים להיפך. הנימה שונה מזאת של הנשים. היא אפולוגטית, מצטדקת, מתחננת להבנה. מעין כתב הגנה כנגד השאלות שמרחפות מעל הדור הנוכחי של גברים - למה יש לכם קושי להתחייב? מדוע אתם צורכים פורנו? מאין נובעת התוקפנות שלכם, הרצון לכבוש, להשיג? למה אתם נמשכים לנשים קטינות/רזות/שמנות? מעטים הדוברים שבאים להתרברב, כפי שאולי מצופה משיחת גברים. גם אם הם עושים זאת, הם ממהרים להצטדק.
ברוב הסיפורים מתואר תהליך שבאופן גס אפשר לחלקו לשניים - בראשון הגבר מתנהג על פי האינסטינקטים החייתיים שלו - כובש, מחליף נשים, לעתים גם מתעלל. הוא מושפע מאוד מפורנו (עיסוק שנוכח באופן נרחב במרבית הסיפורים), מחבריו החרמנים, מהתקשורת, וגם מחסכים שהוא מביא מהילדות. במהלך השנים הוא עובר תיקון - הוא מכיר בבעיות שלו, מבין את מקורן, מנסה להתמודד, ולעתים גם מצליח, והופך להיות הגבר המבוית והמתורבת שנשים כה זקוקות לו. הנרטיב השני מתאר תהליך הפוך, של גברים ביישניים, עצורים, עם בעיות בדימוי הגוף, שעם השנים צוברים ביטחון ותעוזה, שלעתים מנותבים לריבוי נשים, החלפה תדירה שלהן, אולי גם פוליאמוריה.

שני הנרטיבים מתארים תהליך, ובשניהם הפנייה בסאב־טקסט היא לנשים, הרבה פחות מכך לגברים. אמנם המראיינים בשני הספרים הם גברים, בחירה טובה וטבעית, אך הנמענות הן נשים. בנות הזוג בהווה ובעבר, הקוראות הפוטנציאליות, נשים באשר הן. תבינו אותנו, הם מנסים להגיד, זאת ילדותנו, אלה הדברים שעברנו, ואלה היו ההורים שלנו, וזאת התוצאה. אין הרבה דברים מפתיעים בשני הספרים. הרי גברים, בניגוד לנשים, תמיד דיברו וכתבו על מיניות ברמת פתיחות כזאת או אחרת. אבל ההצטברות של הסיפורים, הכנות החיננית (אם כי המחושבת) בהחלט מעניינים ומהווים חומר למחשבה. יוצאים מן הכלל הם הסיפורים על התעללות ועל ניצול מיני כלפי גברים, על מיניות של גברים מזדקנים, חולים ונכים - על אלה פחות שמענו, וגם על גברים הומוסקסואלים והתהליך שעברו עד להכרה במיניות שלהם.
נושא אחד הפתיע אותי בכל זאת, והוא דרגת הפתיחות הגבוהה שהיו לכמה מהגברים עם הוריהם. אנחנו רגילים לשמוע על הורים שמתביישים לדבר עם ילדיהם על סקס, אבל יש גם הורים אחרים לגמרי, שהקריאה על המעורבות בחיי המין של ילדיהם משמחת לעתים, אך בפעמים אחרות מעוררת חוסר נוחות. כך למשל סיפר גבר שנדבק בכיני ערווה בצבא: "בערב עמדנו במקלחת, אמא שלי עם הספריי, מתיזה ומורחת לי בין השערות בביצים, בפי הטבעת, בכל המקומות". או גבר אחר שמספר ש"אבא הרים אותי, שם אותי על השולחן, אמר לי להתכופף, והדגים עליי, מעל הבגדים, מה זה דוגי־סטייל. זה היה גם מביך וגם מגניב". המראיין, יוסי אשור, לא חיווה את דעתו על הנושא, כמו גם על רובם המכריע של הנושאים שעלו בראיונות, ובאותה דרך נקט גם רון דהן. שניהם הביאו את דברי המרואיינים אחרי עריכה כבדה, וללא השאלות או התגובות שלהם. מובן שמהלך זה מקל על הקריאה, אבל גם מותיר את הקורא עם סימני שאלה. איך גרמת למרואיינים להיפתח? איזה שאלות שאלת אותם? ומה בכלל אתה חושב על הסיפורים שלהם? את זה לא נקרא בספרים, שהממד הרפלקסיבי של כותביהם מוגבל, אבל כנראה נוכל להיחשף אליו בראיונות בעיתון.
זקופים - גברים מדברים מיניות / יוסי אשור, אריה ניר/מודן, 250 עמ';
מתעוררים - גברים מדברים מיניות / רון דהן, ידיעות ספרים, 240 עמ