יומני הנגיף: שעון קורונה

חדשות

על הכתיבה / גלית דהן-קרליבך

לפעמים טוב שהחיים מתערבבים בספרות.

הרומן החדש שאני כותבת קורא אלי ממסך המחשב. מהרחוב עולה דממה מנוגדת לסאון היומיומי של צפירות ונהמות מנועים. ציפורי שיר מעופפות הלוך ושוב, מזמררות, ואוזנַי מגלות צלילים חדשים המתווספים לרפרטואר הקבוע. בימים אלה טוב ויפה להיות בעלי כנף.

אני מחזירה את העיניים אל משטח ההמראה הפרטי שלי. שם הכול עדיין חורק, מחכה לרגע התנופה, לרגע שבו יוסתרו הפיגומים והעלילה תיראה כאילו נכתבה מעצמה. בינתיים, בחוץ משתמשים במצב כדי לתקן תשתיות ולהאיץ את הבנייה של כבישים חדשים. כותרות העיתונים הולמות בעיניים: "מספר החולים עלה", "יש להישמע להוראות", "ריסטארט", "בידוד מוחלט" – כל זה מחלחל מיד לעולם הבדיוני.

כתיבת רומן מצריכה סגר נפשי. שוב ושוב אני מגלה שהזמן הוא משאב יקר כל כך. אם אתפתה ואגלוש לתיבת המייל שלי, יתאדה מעט הריכוז שנצבר בי. נכון, אולי אדע לדקלם את מספרי החולים בכל עיר, לומר מה מצבם ולציין אם היו להם מחלות רקע, אבל שום שורה משמעותית לא תיכתב כך.

השקט וזמרורי הציפורים מעודדים אותי לנתק את האינטרנט, ואני מתחילה לבצע עבודות תשתית: הערכה מחדש של הרומן, ובחינה קפדנית של מבנה הפרקים. האיום החיצוני, "כל נבדק שלישי", מסכן את הסגר הפנימי, ואני מתאמצת להמיר אותו במעשה ספרותי: במלאכת המִשלב הלשוני, למשל, או גיבוש אמינות בסיסית של העלילה.

ככל שמתמעטות דמויות בשר ודם ברחובות ירושלים, כך הולכות וצרות על מוחי דמויות בדיוניות. ערב אחד - נקישות נזעמות על הדלת. אני מציצה בעינית ופותחת את הדלת באנחה: הדמות שהוצאתי מהספר השני שלי תובעת להיכנס תכף ומיד לכתב היד הנוכחי. היא מאיימת שלא תשמור על מרחק של מאה מטרים! בכל פעם שאני עובדת על ספר חדש, היא באה בדרישות. תמיד סירבתי, אבל הפעם, אולי מפני שאומרים בחדשות "פצצה מתקתקת", אני מחליטה לתת לה תפקיד קטן.

הודעה מתקבלת: חבילה ממתינה לי בדואר. אני יוצאת למסע. הכביש חסום בגלל עבודות. אני עוקפת ומתפתלת עד שאני מבקיעה דרך אל הדואר. וכאילו לא שותק העולם, מנהל הסניף מגיש לי חבילה. אני בוהה בספר, משתוממת. מישהו מוחשי עטף ספר שהזמנתי והדביק בול. הספר צלח אוקיינוס והגיע למשרד קטן בעיר קטנה בארץ קטנה.

מעשה החסד הקטן הזה של היקום מציף את הלב בזרם דם פראי. בשובי הביתה אני לא חשה יותר במהמורות הדרך.

גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר

צילום: גל חרמוני

לכודים בקרונית / מירנה פונק

09:50 בבוקר, ברלין, 29.3.2020

ביום ראשון קניתי לבתי ולי את כרטיסי הטיסה. ליום שלישי - למטוס האחרון ליוון. ואז, ביום שני בבוקר - הטלפון המאכזב: הממשלה מאשרת כניסה רק לאזרחי יוון. האחרים יישלחו בחזרה. מייד התחילה לכאוב לי הבטן. וגם היתה לי סחרחורת. האם החמצתי את הרגע הנכון, כמו סבתא־רבתא וסבא־רבא שלי, ז'ולייט ושׂטפן, ב־1938?

בעצב פרקתי את המזוודה. כעבור שעות מעטות הוטל על ברלין עוצר. נקבע כי שני אנשים רשאים לצאת יחד לרחוב רק אם הם בני אותו בית. מותר לצאת לספורט, גם להליכות, וכמובן, לסידורים הכרחיים. הכל, מיותר לציין, מתוך שמירה על מרחק ביטחון. אותי ההגבלות האלה חנקו בגרון. גם כי המִספרים לא מקדשים את האמצעים.

וגם עכשיו, לאחר שבוע, העולם מסתכל על גרמניה ותוהה, למה בגרמניה המצב שונה כל כך. רק שיש לזה הסברים די פשוטים, שהזכרתי אותם כבר לפני שבועות, כלומר בכל פעם שמישהו שוב טען שאנחנו נמצאים בדרך הבטוחה לגמור כמו באיטליה. אמרתי: "אבל גרמניה היא לא איטליה!" בגרמניה, ההורים, וגם ההורים שלהם, לא חיים באותו בית יחד עם הילדים שבגרו. מה יש לומר, בגרמניה בקושי יש קשר עם הזקנים. את סבא שלי מצד אימי לא ראיתי כבר שלוש שנים, ואת סבתא שלי מצד אבי ראיתי בפעם האחרונה לפני שנה. זה לא משהו חריג, זה הסטנדרט הגרמני. אנחנו חיים פה בעיקר במסגרת המשפחה הגרעינית - אמא, אבא וילדים. בדרך כלל אין כמעט קשר לשאר האנשים במשפחה. אנחנו לא נפגשים לארוחות שבת שבועיות, שהנוכחים בהן עלולים להדביק זה את זה.

נוסף לכך, המגע הפיזי השגור שלנו עם בני אדם אחרים הוא דל עד אפסי. האנשים מנשקים ומחבקים רק את בני המשפחה שלהם. ואם יותר, אז לכל היותר את החברה הכי טובה. והגברים, בינם לבינם, לוחצים ידיים.

ומערכת הבריאות שלנו – דפוקה ככל שהיא – עדיין טובה יותר מכל האחרות באירופה. ביטוח הבריאות הוא חובה. מי שאין לו ביטוח בריאות, נקנס. אנחנו מקבלים ימי מחלה בתשלום, כך שהאנשים לא נאלצים לסחוב את עצמם בחלל העבודה המשותף כשהם חצי מתים. אבל בשביל לקבל אישור מחלה צריך ללכת לרופא בתוך שלושה ימים ולהיבדק. ופירוש הדבר שמטפלים מייד במי שנדבק במחלת נגיף קורונה 2019, כבר בשלב מוקדם, ולא גוררים את זה.

העלייה האקספוננציאלית שכולם חזו שתבוא, לא באה לגרמניה. חברה שלי, שרה, רופאת אף־אוזן־גרון במרפאת הקורונה בבית החולים "שָריטֶה" בברלין, אישרה את זה. "מיטות ריקות", היא אומרת זה שלושה שבועות. על רקע זה, הנזקים הפסיכולוגיים, החברתיים והכלכליים של הסגר ניכרים במיוחד. אני לא אומרת שאנשים לא מתים מהנגיף. ברור שכן. קבוצות סיכון, אנשים עם מחלות רקע, זקנים.

בנקודה הזאת אנחנו עומדים בפני דילמה אתית, שהפילוסופיה הציגה כבר לפני הרבה זמן כניסוי מחשבה. מדובר ב"דילמת הקרונית", בגרסה הבאה: רכבת משא שועטת לעבר רכבת נוסעים מלאה. יש סכנה להתנגשות שתביא למותם של מאות אנשים. עובד רכבת מזהה את המצב ומסיט את רכבת המשא למסילה צדדית. חמישה עובדים על המסילה הזאת נהרגים. כל האחרים ניצלים. העובד שהסיט את רכבת המשא - האם הוא רוצח או מושיע?

במשך עשורים התשובה היתה חד־משמעית: מושיע, מה בכלל השאלה. בזמן הקורונה, כשדילמת הקרונית כבר אינה ניסוי מחשבה אלא מציאות, התשובה אחרת. אולי גם כי האנשים, בהשפעת שפע התמונות הדרמטיות שמראות את עובדי המסילה המתים, לא רואים עוד את רכבת הנוסעים המלאה.

מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.

Lechayim! / ראובן נמדר

מנהטן, ניו יורק, 31.3.2020

"הרחובות היו ריקים". בדרך כלל מביך לכתוב את המשפט הקצר הזה, שנדון ברוב המקרים להיות קלישאה ריקה, אבל הפעם אני נאלץ להשתמש בו, ובמלוא האחריות: הרחובות היו ריקים. חזרנו לניו יורק לכמה שעות, כדי לאסוף חפצים, ובעיקר כדי להזכיר לעצמנו שהעולם המוכר והאהוב שלנו עדיין עומד על תלו. החוויה היתה מוזרה ומדכאת.

שדרת ווסט אנד היתה שוממה, כמו תמונה מחלום או ממותחן פסיכולוגי בנוסח הסרט "ונילה סקיי". ראינו איש מבוגר ופרוע שיער - לבוש פיג'מה, מגפיים, מסיכה רפואית וכפפות גומי כחולות - מוליך לטיול כלב לבן ושפל זנב, שנגרר אחרי בעליו ונראה גם הוא המום ומבולבל.

גם ברודוויי היה כמעט ריק מאדם. הרמזורים, צבעוניים מתמיד, המשיכו להתחלף בקצב קבוע, בלי להרשות לעובדה שהרחוב כמעט ריק ממכוניות להפריע לשגרת יומם. במקום המכוניות החסרות באו כעת רכבי שיטור, הצלה ושירותי חירום. ייתכן שהם ניצבים בקרנות הרחובות גם בימים כתיקונם, אלא שעכשיו – כששאר כלי הרכב נעלמו – נוכחותם בלטה והעצימה את האווירה האפוקליפטית המעיקה. המנודים למיניהם: המשוגעים, הקבצנים וחסרי הבית שאין להם היכן להסתגר כדי להתגונן מן המגיפה - גם הם העידו פתאום, בנוכחותם הדרמטית ברחוב, על התכווצות העיר הגדולה.

רוב החנויות היו סגורות. לפני אלה הפתוחות השתרכו תורים מוזרים. לקוחות חיכו לאישור להיכנס לחנות (עד עשרה בכל פעם), כדי לקנות בבהילות את הנחוץ להם ולהימלט אל המסתור של דירתם. נדרש לי רגע להבין למה מראה התורים כה מוזר: שלא כמנהגם, הניו־יורקים חסרי הסבלנות לא נצמדו זה לזה ולא דרכו איש על בהונות רעהו, אלא שמרו, חרדים, על מרחק זה מזה. איני יודע מה היה לי – העניין הזה דכדך אותי במיוחד.

ובכל זאת, למרות האמור, רוחה החברותית של ניו יורק מסרבת לגווע. הפעילות העירונית והקהילתית התוססת מוסיפה להתקיים מאחורי הדלתות מרובות הבריחים של הדירות ושערי הברזל של הבניינים, שהשוערים בפתחם החליפו את כובעי השרד והכפפות הלבנות במסיכות מנתחים ובכפפות לטקס. אינספור הקהילות בעיר - הכנסיות, בתי הכנסת, הפורומים של ההורים בבתי הספר והקו־אופים למיניהם – מקיימות חיי אינטרנט ערים מאוד, ועושות כל שביכולתן לגשר על המרחק הפיזי שהמציאות העירונית החדשה כפתה על חבריהן.

למרבה האירוניה, החיים היהודיים בניו יורק לא דעכו כלל, ואף חווים מעין רנסנס. בתי הכנסת, ששעריהם הוגפו מייד עם התפרצות המגיפה בעיר, מציעים כעת שלל פעילויות וירטואליות: תפילות יומיות, שיעורי תורה, קבוצות תמיכה ומגביות צדקה לנזקקים חדשים, שמחמת הסגר העירוני איבדו את מטה לחמם או קשר לעולם. לרבים אין זמן או סבלנות להשתתף בהתארגנויות הקדחתניות האלה, ובכל זאת, בעצם קיומן הן מציעות נחמה: התחושה שהחיים נמשכים למרות הכל.

מוסד חדש אחר, חביב עד מאוד, הוא הקוקטייל הווירטואלי. למרבה המזל, האלכוהול הוכרז כאן "מצרך חיוני", והעסקים בחנויות היין והמשקאות החריפים עולים כפורחים. רבים מחברינו קובעים להיפגש לשעת קוקטייל משותפת ולשתות יחד במרחב הממוחשב, באדיבותה של תוכנת "זום" שקנתה את עולמה בשעה הקשה הזאת. זה נשמע מטופש, אבל אנחנו מוצאים את עצמנו מצפים בקוצר רוח למפגשים האלה ונהנים מהם מאוד. אנחנו לא מזלזלים בעוצמת ההלם שכולנו חווים בימים האלה, גם כשאנחנו מסווים זאת בגינונים אירוניים או נונשלנטיים. כל סוג של קשר עם הזולת מפחית מעט ממפלס החרדה – במיוחד אם הוא מלווה בכוס יין משובח או בקוקטייל נֶגרוֹני שעורבב כהלכה.

ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר על ״הבית אשר נחרב״, מתגורר בניו יורק זה כ־20 שנה.

צילום: Beowulf Sheehan

לא בתרועה / יונתן שגיב

סטוק ניואינגטון, לונדון, 29.3.20

מאז הוטל הסגר, שמי לונדון כחולים. לפני כחודשיים הגשם לא הפסיק לרדת, ושכן בן 85, שהמתין כמוני במרפאה, סיפר לי שזכורה לו מילדותו השמש שזרחה בכל עוזה בזמן הבליץ. עוד אמר שהוריו סיפרו שגם בפרוץ מלחמת העולם הראשונה השמיים הבהיקו בתכלת צחה. ״ככה זה״, נד בראשו, ״מזג האוויר בבריטניה תמיד נפלא כשהמצב מחורבן".

השמיים באמת כחולים עכשיו והמצב באמת מחורבן. לפי שעה עדיין מותר לאנשים שגרים יחד לצאת מהבית פעם ביום כדי לעשות ספורט, וכשרביד ואני יוצאים להליכה היומית, אני מרפרף בעיניי על פני חלונות הבתים בחיפוש דמותו התמירה והכחושה של השכן המבוגר. אני מקווה שהוא בסדר, שאינו מִספר במספרים העולים בהתמדה בטבלאות הנתונים על החולים והמתים. כבר כתב ביאליק: "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".

היציאות להליכה מנחמות. הדשא בפארקים צפוף ורך, עצי דובדבן ומגנוליה פורחים אל מול חזיתות האבן של הבתים העתיקים, ומעטים האנשים המתהלכים, בגפם או בזוגות - מעטים ורחוקים. באחד הימים חבר נקרה בדרכנו. הוא התייצב במרחק שני מטרים, והודיע ככרוז: לונדון מעולם לא היתה שקטה ונעימה יותר. יופייה, אמר, קורן עכשיו באור מיוחד.

אלא שיופייה מבעית. פרסומות נוצצות מוקרנות על מסכים עצומים בכיכר פיקדילי הנטושה. חנויות הפאר ברחוב ריג׳נט וברחוב אוקספורד עומדות מסוגרות, וחלונותיהן מציגים לראווה בגדים, תכשיטים ותמרוקים הנראים לפתע כמו מוצגים ארכיאולוגיים במוזיאון, שרידים לתרבות שנכחדה. נעלמו הפרחים שקישטו את רחוב בונד, שבו צעדה גברת דאלוויי, וברחוב סטרנד של דייוויד קופרפילד לא מוכרים עוד פודינג. אנחנו פוסעים לבדנו בחוצות לונדון הסוגרת עלינו דוממת, מנושלת מאנושיותה, ושורות הסיום המפורסמות ל"האנשים החלולים" של ת"ס אליוט מהדהדות שוב ושוב בראשי: ״כָּךְ בָּא קֵץ הָעוֹלָם/ לֹא בִּתְרוּעָה, בְּיֶלֶל" (בתרגום דוד אבידן).

בימים כתיקונם השורות האלה הילכו עלי קסם. במלנכוליות שבהן, בזעקה המתגלגלת במפתיע בקול ענות חלושה. בימים אלה הכניעה לתהום האפלה הנפערת בהן מפתה. אבל האביב בכל זאת הגיע, רביד מכריז בצהלת ניצחון שהשיג עוד משלוח מזון, והשמש בחוץ משתקפת בחלונות הבית ומרצדת מעיניו הכחולות. אני מזכיר אפוא לעצמי שהזמן חולף, אם נרצה ואם לאו, ושאין לחיים סוף סגור. כמו לספרות ולשירה - החיים זוכים למשמעות אחרת בקריאה מחדש. והנה, הרגע קיבלתי מבית החולים, מחברה טובה, תמונה של התינוקת שלה, עוללה שזה עתה נולדה. והרי גם כך באה ראשית העולם, לא בתרועה, בילל.

יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)