מגפת הקורונה פרצה בדיוק כשהייתי במגמת התרחקות מסיבית מהציבור החרדי, שנראה לי נוקשה, מסוגר ומיושן. הגדרתי את יחסיי עמו כאבודים, וחשבתי על מעבר דירה.
בימים בהם הותרו מניינים מתחת לשיכונים שמחופים בתקרות מתקלפות, התחלתי להתוודע לתפילות של אלה שמהם בקשתי לסגת. הן העירו אותי משנתי, קולו של החזן המיומן, שהיה מלווה בקולו הצלול של בנו, נשאב אל תוך הערות שנכפתה עלי.
אחר כך כשהותרה התפילה ביחידות בלבד, ירדו לרחוב חזנים מתחלפים, מאי שם הגיע גם ספר תורה, וניגונים של קרליבך, חב"ד, קרלין ועוד הפכו לחלק מפס הקול של מחזור הדם הנגוע שלי.
כשהוטל הסגר הצבאי והעיר נכבשה בשל חשש להדבקה המונית, כפי שציינו זאת גורמים יודעי דבר, אני מודה שפחדתי.
פחדתי מהחיילים, מהשוטרים, פחדתי לחלוף לידם, חששתי לחפש פתחי יציאה על מנת לקנות אוכל שהיה חסר בעיר, למשל ביצים, אבל לא רק. לפני קום המדינה אף אחד לא אהב לחיות תחת שלטון המנדט. למדתי את זה בילדותי, בשעה שהייתי ישובה מול המורה שלימדה היסטוריה במוסדות "החילוינים", כפי שמכנים אותם כאן.
עכשיו גם אני לא חיבבתי את טבעת החנק הזאת, שאוישה לרוב על ידי חיילים צעירים ומשועממים.
בביתי פנימה נותרו חמש נפשות, ובלית ברירה חלקנו תובנות ומחנות, ובעיקר חשבנו איך כדאי לשרוד תוך כדי תנועה.
מהר מאוד התגלה לנו שאסור לשלוח את הבן הצעיר בעל החזות החרדית לקניות. כשעשינו זאת גילינו שזו הייתה טעות מרה. הספיקה לנו פעם אחת בה חלף במנוסה כמו חתול על פני אחד השוטרים ונבלם, הבחור המובחר שלנו, היחיד מבין ילדינו שלא זנח לרגע את הגמרא, זכה לקריאת "עצור" שלא השתמעה לשני פנים.
"כל החרדים כאן חולים, ואתם מסכנים אותנו, לא מתביישים!", פלט לעברו אחד השוטרים.
לצערנו ההגות הזאת שלו לא הפכה אותנו לשבעים. הבן, שעד אז ראה עצמו כאזרח העולם, בעיקר כי הוא בן לבעלי תשובה, עבר תהליך חניכה שלא ייחלנו לו, השכנה מהקומה שניסתה אף היא לפרוץ את המצור, סיפרה לנו שהוא פלט גידוף ואחר כך ברח מהשוטר כל עוד רוחו בו. לא נזפנו בו, לא היה לנו כוח.
מיד התקשרנו לעירייה. הצעירה האלמונית והמבולבלת שענתה רשמה את שמנו ואת כתובתנו, מבטיחה שהמשלוח ימתין עוד כמה שעות בפתח הדלת. המתנו, אולם אחרי שבמשך יממה שלמה לא הגיע לפתחנו שום סל מזון, הבנו שכנראה ממנה לא תגיע הישועה.
בצר לנו טיקסנו שוב עצה, הבחירה השנייה נפלה על אחיו בעל החזות המתקדמת, שלא בוחל בלבוש צבעוני אופנתי, ומכסה את ראשו בכיפה זערורית ואפורה שנעלמת תחת תספורת מעודכנת.
הוא יצא בשלום ושב בשלום למשלחיו, נושא על זרועו שקיות עמוסות כל טוב.
בזכותו הצלחנו להגניב אוכל שלא נמצא באותה שעה בעיר בני ברק, ונמצא בחלון הראווה לעשירים, "רמת גן".
הימים חלפו, ליל הסדר, שירת "מה נשתנה", מחיאות הכפיים לילדים שעמדו ושאלו במרפסות השכיחו מאתנו את המצוקה. חג ראשון, חג שני, יום אחד חשתי שהמחנק המצטבר הופך אותי לחסרת מנוחה, יצאתי את העיר בגפי, חיפשתי פינה מבודדת בעיר רמת גן הסמוכה. ברחובותיה הצדדיים של אותה עיר התנהלו חיים סבירים יחסית, אנשים יצאו לריצה, שתי צעירות פרשו שמיכה על מדשאה אקראית, התקהלות ברורה נראתה בקרב בעלי הכלבים, הם חיפשו בדיוק כמוני הפוגה, והנה נמצא שהפרו הוראות, רק שהם עשו זאת באין מפרע.
בפינה שמצאתי היה אויר נקי פרשתי כפים לשמיים הרגועים והתפללתי לבוראי, אדוות של קשב ריחפו לעברי, כשזיהום האוויר צונח גם משמיים נענים לך, מסתבר.
אחרי ששבתי לעירי המסוגרת, חולפת על פני מחסומים מתעתעים, חומקת מניידות, מטפסת מעל גדרות, הגעתי לרחובי, שותפה לעוד חגיגה.
למוישי (שם בדוי), אחד מילדיי השכנים, נחגגה ברוב פאר והדר בר מצווה, אביו יצא לרחוב וניגן בגיטרה, בסוף הרחוב עמדו עוד שני שכנים: נוימן, אב ובנו. האב לבש פראק חגיגי, הבן חיבק אותו ושניהם הפכו למשמחים, רקדו לכבוד מוישי, מתקדמים קדימה ואחורה בדילוגים מורכבים.
מוישי עצמו, ילד בעל יכולות קוליות מרשימות, שר. קולו המתבגר ניהל דיאלוג עם ירושלים הנצורה, מבטיח לה שזה הכל רק פעמי המשיח.
מהמרפסות נזרקו בלונים על ראשו של חתן בר המצווה, גם זיקוקים מנומרים הובערו.
הנשים שראו אותי שבה מאי שם, נפנפנו לי בחגיגיות כמוצאות שלל רב: "בר מצווה, בר מצווה", הן קראו, ניכר היה שהן עליזות עד להתפקע.
נעמדתי מול אחד מעמודי הבניין, מחאתי כפיים עם כפפות והסרתי את המסכה. לא עמדו ביננו מחסומים נוספים. ככה זה, השמחה משברת הרגלים רעים.
שיכורים משמחה, לא שמנו לב לשוטר שעשה דרכו לרחוב. הוא בחן את המתרחש ואז פיזר את החגיגה.
לא שאלנו למה, זה היה מיותר.
עליתי הביתה, בעלי סגר את התריסים, ואז נשמעה נקישה בדלת.
פתחנו בהיסוס ולקחנו מקדם מרחק של שני מטרים מהפתח.
השכן נוימן המשמח עמד שם. "הייתה בר מצווה נהדרת, תודה שהשתתפתם, נשמח אם תגידו איתנו לכבוד מוישי 'מזמור לתודה'". נענינו בחיוב, אלא מה.
אביטל קשת היא חוזרת בתשובה, אמנית רב תחומית, כותבת שירה ופרוזה. עורכת כתב העת "קול. שירה. אישה" מטעם גלריית המקלט, העוסק בשירה ובאמנות נשית. שחקנית, מרצה ויזמית של ערבי שירה, תומכת ועוסקת במתן במה פתוחה לנשים בכל מקום בארץ, ואם אפשר וירצה השם גם בעולם.
• האם עידן רייכל ראוי להשיא משואה?
• משדר יום העצמאות הארוך בישראל
• אייל ברקוביץ': "עודה צבוע תומך טרור"
• צפו: אגם רודברג בצילומי היריון
• "חמב"ר": אהבה לא קונים בריאליטי
