על השמאלץ / גלית דהן-קרליבך
ירושלים, 28.4.20, 15:25
אני שוב צועדת ברחוב. תחת השקט רוחש פסקול - מוזיקת קיטש דרמטית, שהולכת ומתעצמת. זו שעתה הגדולה של הטלנובלה.
בחדשות מקרינים שוב ושוב את פניו של מוכר הפלאפל מאשדוד, המתייפח מול המצלמה. גם הכתבת לא מצליחה להסתיר את הדמעות, ונמלטת מעין העדשה. באינטרנט שבים ומראים את הפרצופים שמאחורי מתי הקורונה. הנה מוטלות, הנה.
כן, בימים אלה מפלס הרגשנות מטפס לשיאים חדשים. הרחק מאור הזרקורים נותרים מי שאינם יודעים להשתכשך בביצה הסכרינית. הכלל פשוט: לא בכית - לא ריגשת; לא ריגשת - לא קיבלת. תוכנית ריאליטי ושמה "מדינת ישראל".
נגיף הקורונה מאוורר בשמש את מקור גאוותנו - בלוטת הסולידריות הישראלית. הרכבה, גם לאחר התכווצותה בחום, עשוי 90 אחוזים סוכר ו־10 אחוזים דמעות. "במדינה הזאת בלי דמעות אתה לא יכול לעשות שום דבר", אומר לי בעל המכבסה מהפינה. אחר כך בעל בסטה בשוק מטיח בעיניים יבשות, "אני את הנשמה נתתי למדינה. את חושבת שזה מעניין את מי שאישר לפתוח את איקאה? הכל פוליטיקה, שום בריאות. ברגע שביבי וריבלין חגגו את הסדר ככה, עם המשפחה, לפני כולם, הם איבדו אותי, אין להם בושה". הוא חותם: "שיוותרו על יום אחד מהמשכורת המנופחת שלהם, רק יום אחד - נראה אותם!"
בהמשך השיטוט המדכדך אני נתקלת בעוד סופרת ירושלמית. "מספרות, מכוני יופי, דוכני פיס ואיקאה", היא שוטחת את שלל היום ותוהה, "מה זה אומר על המדינה ועל סדר העדיפויות שלה?"
הבלוטה הלאומית תמיד רגישה לפאניקה ולהיסטריה. ועכשיו, בבוא יום העצמאות עם הדגלים המתנוססים במרפסות, היא מפרישה סוכר ומתפוצצת מרוב אושר מתוק. הרבה אנשים חושבים שמופעי זיקוקים אינם במקום בימים האלה ושיש מה לעשות עם הכסף, גם אם זה טיפה בים. אלא שהמכורים לסכריניות נוזפים בחמוצי האופי משביתי השמחות: משעמם להתרגז על המשכורות היפות של נבחרי הציבור; אפרורי להתלונן על מערכת החינוך שמבוססת על לימוד מעייף ובלתי יעיל; טרחני להיאבק בהסתדרות השמנה ובאיגודי העובדים המשומנים, שמעולם לא עמדו בקשיים של המגזר הכי מוכה במדינה - העצמאים. שקט שיהיה שם, בגזרת החמצמצים, הבו לנו זיקוקים! הרעידו את שמינו במטס! העתירו עלינו אורות! חג היום! אכלו ושתו כי אין מחר!
אבל הזיקוקים ליום אחד מפגינים אירוניה: חגיגה בכוח, שבה אנו אוזקים את עצמנו לעבותות העצמאות, ולו במופע עלוב של ראוותנות. על כל דמעה סכרינית יש מאות אלפים שיושבים בבתים ובוכים בחשאי. היו בטוחים: הם לא יועלו לשידור.
לשאון הפסקול הטלנובלי נוספת צחנה מבעבעת. אד של רקב נישא באוויר. בחזרה, ליד הבית, מישהו שנתקע לו האוטו פונה לליבם של בעלי המכוניות. הוא נענה בהתעלמות גמורה מצד החונים והעוברים. לא בטרייה, לא כבלים. פניהם - מסיכה.
בבית אני מורה לבני לכבות את המחשב. "אין זום היום", אני מודיעה והוא נושם לרווחה, "נלמד ביחד". בשעה שמומחים מטילים זה בזה רפש, בזמן שהתקנות מופעלות להפלות לרעה בתי עסק קטנים, אנחנו לומדים "פרזנט סימפל". ואף שהלימוד עולה יפה, אני עוצרת לפני זמן עתיד. אני לא יכולה עכשיו לחשוב על שום עתיד, גם לא מבחינה דקדוקית.
ערב יורד על ירושלים. אני צופה ב"האוס" ונשאבת לדרמה המתחוללת בבית החולים סביב חולה עגבת. דוקטור האוס יורה את האבחנה בטון חסר רגש. "איך רופא כמוך, לא אמפתי ולא מלא רגש, מצליח בכלל לטפל בחולים?" מטיחה בו דוקטור קמרון, העוזרת שלו. "אם הייתי אמפתי ומלא רגש, לא הייתי מצליח לטפל באנשים", הוא עונה ומביט בבני המשפחה המאושרים המחבקים את החולה שקם לתחייה.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
הסדר העולמי החדש / מירנה פונק
ברלין, 27.4.20
אני שוכבת בפארק. עירומה למחצה על כר דשא באמצע ברלין. זה אפשרי כי זה יום שני בצהריים, וחלק גדול מהציבור הגרמני בכללותו עדיין נשמע לכללי המופע הקולקטיבי הנקרא stayhome#.
זה היום הראשון השנה שיש לנו 30 מעלות, ויהיו לנו עוד הרבה ימים כאלה בקיץ ההולך ומתקרב. אני מרגישה את זה באינטואיציה. ועוד אני מרגישה באינטואיציה שביולי אני אטוס לתל אביב עם הבת שלי, אֶטָה, לעשות קצת חופשה אחרי כל המהומה. שבוע אחד בחוף הים, שבוע אחד מסע דרכים ברחבי ישראל ושבוע אחד של מרתון פגישות עם החברים והמשפחה. ככה אני מדמיינת לי את זה.
כשאני מספרת על התוכניות שלי לקיץ בחמש ועידות הזום השונות שיש לי ביום, כולם מנענעים בראש כלא מאמינים למה שהם שומעים. אבל אני משוכנעת לגמרי שהשגרה הנורמלית תחזור יותר מהר ממה שהאנשים חושבים. רק עם מיתון די מחורבן. מנהל ההשקעות שלי, שבכל שבוע אני מפציצה אותו בהודעות ווטסאפ, אומר שאני צריכה להמתין עוד עם קניית המניות; שיא השפל הכלכלי, שאז באמת ישתלם לעשות את המכה, יגיע רק בעוד שנה, שנה וחצי.
אבל זה לא אומר שכולנו אמורים עכשיו להמשיך לרבוץ בבית בלי לעשות כלום, כי לצד המיתון הגדול יקרו עוד דברים: יתכונן סדר עולמי חדש. זאת הסיבה שהיום בבוקר מייד שלחתי הודעה לחברה שלי זילְקֶה. מי שמקפיד לעקוב בכל שבוע אחרי הטורים שלי, אמור לדעת מזמן מי היא. לכל האחרים: זילקה היא רופאת אף־אוזן־גרון שעובדת בקליניקת הקורונה בבית החולים הכי חשוב בגרמניה - ה"שאריטֶה". בעוד כמה ימים עומדים להתחיל בבית החולים בתוכנית גדולה לביצוע בדיקות. הפעם לא מדובר בבדיקות לגילוי קורונה, כדי לראות מי יוצא חיובי. כמעט אין עוד תוצאות כאלה. הפעם מדובר בנוגדנים.
אני די בטוחה שכבר בינואר חליתי בקוביד־19, ואני רוצה לקבל לכך גם אישור מדעי, ומהר ככל האפשר. ולא רק זה: אני מחבבת את מעמד־העל החדש שלי, הסוּפֶּר־סטטוס שלי. כי בעתיד - ואני אומרת את זה פה בצורה ברורה ומפורשת - החברה תתחלק לאנשים עם נוגדני קורונה ולאנשים בלי נוגדני קורונה, ועל יסוד זה ייקבעו אופן הפעולה וטווח הפעולה לגבי כל אדם. למי מותר לחזור למשרד, למסעדה או למטוס? נו מה, ברור, למי שכבר עברו את כל החרא הזה. לאלה שלא יכולים להדביק, וגם כבר לא יכולים להידבק.
ובגלל זה, כאן ועכשיו אני גם מייעצת לכל אחד למצוא במהירות חולה קורונה כדי ליצור נוגדנים חשובים. נכון, מחלת קוביד־19 עולה על העצבים: נוסף על השיעול הקשה מאוד, חוטפים גם חום גבוה ויש תחושה כללית של תשישות, שאצלי נמשכה בערך שלושה שבועות. אבל כשהתעלול הזה נגמר, מותר להצמיד לטי־שרט סטיקר קטן ומשמעותי מאוד.
עניים ועשירים - אלה מושגים מאתמול. בקרוב יהיה רק: יש לך כבר נוגדנים או שעדיין אין לך? התשובה על השאלה הזאת תקבע את מסגרת החירות האישית. או שנקבל אז מהחירות הזאת הרבה מאוד או שנקבל מעט, מעט מאוד.
אם יתברר שהמקור להצטננות שהיתה לי בינואר, שהרופאה שלי כבר קבעה שהיתה נגיפית, בכל זאת היה במחולל מחלה אחר, אני אצטרך להיות יצירתית ולגלות תושייה. אולי אסתער על מחלקת הקורונה בבית חולים או שאחפש לי בטינדר מישהו שנדבק בקורונה. ובאמת, בכל הכנות, אין שום עצה אחרת שאני יכולה עכשיו לתת לכם, לכל אחד ואחת מכם. מי שרוצה לחזור בחודשים הבאים לעבוד, לנסוע ולחיות, ותוך כדי זה לא ללבוש את המסיכות האלה המטופשות לרוב, צריך לעשות בלי דיחוי משהו כדי ליצור לעצמו את הנוגדנים החשובים ביותר של המאה ה־21.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
געגוע רפאים / ראובן נמדר
מנהטן, ניו יורק, 27.4.20
אני מתגעגע לניו יורק. אני מתהלך ברחובות שעד לפני חודש היו סואנים והומים, וחווה כאבי פנטום: אותה תחושה שיש לאנשים כרותי איברים שממשיכים לחוש עקצוץ, גירוד וצריבה בחלקים חסרים באיברים קטועים.
רבים הקרסים שבהם נאחזים הגעגועים: התורים הנחשוליים שנשרכים בפתח המאפיות האופנתיות, המעדניות והמסעדות בציפייה לבראנץ' המפורסם בסופי השבוע; הברים המתמסרים לתחרות על המרטיני הטוב בעיר; המהומה העליזה השוצפת ברובע התיאטראות סביב טיימס סקוור, כשהצופים הרבים הנפלטים מהאולמות נבללים זה בזה, ואיתם מתערבלות קובלנותיהם על הקושי לתפוס מונית; הטורים של אחרוני הצופים, הנחושים לחכות עד שאחרון השחקנים ייצא מהכניסה האחורית כדי לזכות לחתימה; הדפדוף הנינוח במדורי התרבות של "ניו יורק טיימס" בחיפוש "הדבר הבא"; האד התכלכל שרובץ מעל הפארק בימי הקיץ ואופף במעין מעטה של חלום את אלפי המטיילים, הרצים והניו־יורקים העירומים למחצה השרועים על הדשא הדוקרני.
לעזאזל, אני מוצא את עצמי מתגעגע אפילו לטיימס סקוור בלילות הכי צפופים ומגעילים שלה! אבל הגעגועים גדולים מסך כל הזיכרונות, מהרסיסים של חיי העירוניים התוססים, שנחתכו בחדות לפני חודש וכעת נדמים לי כאילו חוויתי אותם בגלגול קודם. אני מתגעגע לעיר עצמה כמו שמתגעגעים לאישה אהובה או לחבר קרוב שנפרדנו ממנו על כורחנו. לפני 20 שנה ניו יורק קיבלה אותי בזרועות פתוחות, ומאז חלקה איתי כמה מסודותיה הכמוסים ביותר, שהיא שומרת לאוהביה האמיתיים. העובדה שבאתי אליה חמוש במשקפי העברית העכשווית, אבל גם בעברית העתיקה, עזרה לי לראות אותה באור אחר מכפי שרואים אותה ההמונים הצובאים עליה. ניו יורק שלי - אף שמבחינה היסטורית היא נחשבת לעיר חדשה יחסית - היא עיר עתיקה, מיתולוגית, ואעז ואומר: עיר תנ"כית. רבבות רובדי המשמעות, הזיכרון, ההיסטוריה המקומית והסיפורים שנערמו עליה במשך הדורות, גורמים לזמן שלה להיות זמן אחר, זמן שדומה לזה של ערים עתיקות וקדושות כמו רומא וירושלים. אני חושש שההלם שחוותה העיר הערנית הזאת, העצירה של העיר שבאמת אינה נפסקת לעולם, ימיתו משהו בקרבה, יגרמו לישותה העמוקה להשתנות ולהיעלם.
המרקם המיוחד של ניו יורק שלי הוא עדין ופגיע ככנף פרפר – נגיעה לא זהירה תמחה מעליה לעולמים את יופייה המכשף ואת החד־פעמיות שלה. אני חותם את הפרק האחרון של יומן הקורונה הניו־יורקי שלי בציפייה ובחרדה. מחד גיסא אני מלא ציפייה אופטימית, כמעט ילדותית, שהעיר תתעורר מהמשבר כמחלום רע, תתנער במהירות משייריו המעיקים ותמשיך בשלה כאילו מאומה לא קרה. מאידך גיסא מכרסמת בי הידיעה המצערת שזה בלתי אפשרי, שהמרקם האהוב של ניו יורק שלי כלה לעד.
ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר על ״הבית אשר נחרב״, מתגורר בניו יורק זה כ־20 שנה.
צילום: Beowulf Sheehan
היום שאחרי? / יונתן שגיב
סטוק ניואינגטון, לונדון, 27.4.20
אני קורא כתבות על המהפכה הצפויה לאחר המגיפה - ענפי משק שיעברו לעבודה מהבית, אוניברסיטאות שילַמדו מרחוק, היכחדות המסעדות, טרנינג כלבוש המשרדי הבא. אני קורא שהראפר טראוויס סקוט השיק סינגל בהופעה וירטואלית ב"פורטנייט". אבל בין השורות אני לא רואה אלא ״כורסה שעליה יושב גוש בשר מחותל - אישה, גובהה מטר חמישים ושניים, עם פנים לבנים כשל פטרייה״.
לאישה הזאת קוראים ושתי, והיא רודפת אותי עוד מגיל 17. ושתי, גיבורת ״המכונה נעצרת״, סיפור עתידני של א.מ. פורסטר מ־1909, חיה בעולם שבו האנשים גרים מבודדים בעומק האדמה, ספונים איש־איש בחדרו ומתקשרים זה עם זה באמצעות מכונה. אף שתמיד חייתה מסוגרת לבדה, ושתי ״מכירה אלפי אנשים״ באמצעות המכונה ומייחדת את זמנה להעלאת ״רעיונות״ בשלל אירועים שמועברים במסכים ש״החליפו את השיטה המגושמת של התקהלויות ציבוריות". בהתאם לרוח הזמן, כשבנה מבקש ממנה שייפגשו פנים אל פנים, ושתי מזדעזעת מגסות הרוח, שהרי ״המפגש הישיר״ עם בני אדם נהפך לפרימיטיבי, מנהג נשכח, דוחה, מעידן שבו ״הציביליזציה לא הבינה את הפונקציות של המערכת והשתמשה בה כדי להביא את האנשים אל הדברים במקום להביא את הדברים אל האנשים״.
המשפט הזה הדהד בראשי בשבוע האחרון. הוא מדגים בתמצית את יכולתו המזהירה של פורסטר להראות באמצעות נקודת המבט של ושתי כיצד התנאים ההיסטוריים שנולדנו אליהם קובעים את התודעה שלנו, כיצד הפרספקטיבה המודרנית שלנו מעצבת את העבר כשלב מוקדם על ציר מדומיין של קדמה.
בנעוריי, כשקראתי לראשונה את ״המכונה נעצרת״, היה לי מכשיר נוקיה בגודל לבנת חבלה. העולם שפורסטר יצר משך אותי בגלל המסתוריות הרחוקה שלו. היום, בעולם של ריחוק פיזי, רשתות חברתיות ומשלוחי אמזון, הסיפור המבריק, שהשכיל לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות של ימינו, מעורר מחנק.
אולי בגלל זה אני מפחד להתרגל לנורמלי החדש: לשמירת מרחק של שני מטרים, לרתיעה מגוף זר, לסלידה מחיבוקים, לחרדה ממשטחים, לשטיפת ידיים מרובה, לכפפות, למסיכות, למסכים, להקשחת הגבולות בין מדינות מצד אחד, ומצד אחר לפריצתם במפץ דיגיטלי של סמינרים לייב, ראיונות מקוונים וסיורים וירטואליים במוזיאונים סגורים.
מכונס בבית מול המסך המרצד, מנוע מלטוס ארצה לביקור, לפעמים אני מרגיש שאני כבר חי את האקספוזיציה המובילה אל העולם הסטרילי שצייר פורסטר, כאילו מצאתי את עצמי מבלי משים בתא המטען של מכונית שדוהרת על כביש מהיר, חלונותיה פתוחים והרדיו רועש, לעבר ושתי הממתינה לי בפניה הלבנים שמעולם לא ראו אור שמש, כדי להקצות לי חדר משלי, עמוק מתחת לפני האדמה, ובו כורסה נוחה שבנוחוֹת.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark-Blower