על בעלי המלאכה / גלית דהן-קרליבך
אף פעם לא סבלתי חנויות ענק. ברגע שאני נכנסת לחנות ענק, מנגנוני "הילחמי, ברחי או קפאי" עוברים אצלי למצב "הפעל", וממעמקי המוח האמיגדלה מייללת כסירנה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים.
משיחות עם קונים אחרים גיליתי שלא כך אצל כולם. לדבריהם, כשאדם נורמלי נכנס לסופרמרקט, הוא מבחין תחילה בעגלה, ואז נכנס בנחת, פוסע לו בין המעברים, מעיף מבט לימין, מעיף מבט לשמאל, ומעמיס מצרכים בתנועה מאורגנת.
כשאני נכנסת לסופרמרקט, אני שוכחת לגמרי מהעגלות. כבר בכניסה מתנפלים עלי צבעים, ריחות וקולות רמים, וכולם מתערבבים במוחי לכלל עיסה זרחנית הולכת ותופחת. אני מזגזגת בין המעברים, ומכל עבר מוצרים מיירטים אותי בניסיונות שכנוע ופיתוי. אני חוטפת פסטה ואורז, ונזכרת בסיר האורז השרוף, שכבר יומיים ממתין בכיור. אוקיי, צריך סבון כלים. כעדר ג'מוסים אני פונה אל המדפים של מוצרי הניקיון, אבל אז עולים באפי ניחוחות המאפייה. אני ממהרת לשם, ובמחצית הדרך הרמקול מצווח: "סוניה לקופה הראשית!" הפסקול מוציא אותי משיווי משקל, ואיכשהו אני מוצאת את עצמי בין הביצים לחלב, שקועה בהתחבטות, כמהה לישועה ונאנחת מצער, כאילו הייתי בלימבו אצל דנטה.
לבסוף אין לי ברירה אלא לתלוש חבילת סמרטוטים, או מחבת פסים לטיגון קליל שלעולם לא אשתמש בה, ולדהור רדופת סיוט אל הקופה הקרובה – אני חייבת, חייבת לצאת לחופשי! במקרה שלי, לא לבחור עגלה מתגלה כטקטיקה נכונה.
מגיפת הקורונה החריפה את המצב. המוסדות הנכבדים של ירושלים נסגרו – עיריית הבירה, כנסת ישראל, וכמובן, מרכז כלל עם מעליותיו המבהילות. המוסד היחיד שהוכיח עמידות והדגים פופולריות? הסופרמרקט. שם אפשר להשיג בכל רגע שמנה וסלתה.
לקונים הוותיקים והמנוסים ברשתות הגדולות נולד יתרון: בצל מדפי השימורים ושלט הקצבייה הם יכלו לפגוש מכרים וחברים ולהחליף חוויות מהסגר למראה בקבוקי אלכוהול ומים מינרליים. הסגולות האלה לא נועדו לשכמותי. כך גיליתי את המכולות הקטנות ובתי המסחר הזעירים, שלרוב שימשו אותי להשלמות אקראיות וחטופות.
יתרונותיהם עצומים: בכניסה לירקנייה בבית צפאפא מזהים אותי בשמי ומייד דורשים בשלומי. כשאני מתלוננת על תלאות הכתיבה, משתתפים בצערי. כשאני אומרת משהו מצחיק, צוחקים בקול. זה לעולם לא יקרה בקופה הראשית ובסרט הנע של הקופות במעצמות הסופרמרקט. לאחר מכן בעל העסק מפגין בקיאות במצבי, ומייד דואג שאחד העובדים ילווה אותי בין המדפים, יפריד בין הכרפס לפטרוזיליה המסוכסכים לעד, ויישא למעני את האבטיח לרכב. החנות קטנה, הירקות רובצים בקרבה נעימה, ודבר אינו דומה לעינוי המסתער על מוחי בחסות הרשתות הגדולות. אני קונה מעט מהכל. אין גודש ואין מלאות. אני לוקחת רק מה שאני צריכה.
ימי השיא של הקורונה הזכירו לי נשכחות מימי ילדותי: את הגרוזיני במכולת באשדוד, שהיה פורס לי לחם לבן, מניח פרוסת גבינה צהובה סמלית, ומכסה הכל בכמות נאה של חריסה; את הסנדלר שתיקן את נעלי הבובה הלבנות שקיבלתי ממצרים; ואת חנות מכשירי הכתיבה "עת לעט", שערכה היכרות ביני לגדולי עולם כמו פרקר ופיילוט.
הקורונה הולכת ונדחקת אל שולי החדשות. החדשות הישנות כבר ממלאות את העיתונים: תאונות דרכים, זיהום אוויר ופקקים. אבל אני נשארת בעולם הקטן שהקורונה השיבה אלי. אני ממשיכה לקנות בקטן: מחפשת את הסנדלר לקנות אצלו זוג שרוכים, או הולכת לחנות מכשירי הכתיבה של ניסן ברחוב קק"ל. ואני חולמת על ימים שבהם יהיה אפשר ללכת במיני ישראל של המסחר: בית קפה זעיר ליד חנות ספרים קטנה, ובפינה ממול כוך של משחיז סכינים.
גלית דהן קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
ימין ושמאל, רק טירוף וטירוף / מירנה פונק
מצבים יוצאי דופן חושפים די מהר את דרגת הבריאות הנפשית של כל אדם. האם אני מסוגלת להקשיב לדעות שונות בלי שיקפוץ לי הפיוז? האם אני יכולה לתפוס נתונים סותרים ולקבל אותם, או שאני מתחפרת בצד אחד ושוללת עד כדי עיוורון את הצד האחר?
האם אני יכולה לבודד את עצמי מהדינמיקה של היסטריה המונית ולהישאר רגועה, או שאני קופצת בצרחות דרמטיות אל לב ההמון, כי כל כך חמים ונעים שם?
בחודשיים האחרונים הופיעו כמה וכמה מאמרים מדעיים או מדעיים למחצה על העתיד לאחר הקורונה. כותבות וכותבים, איש־איש כדרכו, מכרו לנו דיסטופיות או אוטופיות. או שבקרוב יפעילו מעקב טוטאלי, שבבים יותקנו בנו כולנו והנתונים הביולוגיים שלנו יישלחו למחשב ממשלתי; או שיקום עולם של קיימות ודמוקרטיה אקולוגית, שבו תבוטל התעבורה האווירית וחופשות זום יהיו הדבר החדש. מה שמאחד את כל הטקסטים האלה הוא האפור החסר. מה שנמצא באמצע.
בשבת רכבתי אל הפארק והייתי צריכה לעבור בכיכר רוזה לוקסמבורג, שנמצאת במרכז העיר. קצת כמו כיכר הבימה. כבר שבועות אחדים נערכות שם הפגנות. משבוע לשבוע משתתפים בהן יותר ויותר אנשים. כשהמשטרה מסלקת אותם מהמקום, דקות לאחר מכן הם צצים כולם יחד, כגוף קולקטיבי, במקום אחר. הם מפגינים במחאה על הגבלת החירויות וזכויות האזרח - עניין שמבחינה עקרונית אי אפשר לומר נגדו שום דבר.
אבל הם מפגינים גם נגד חובת החיסונים, שהם מאמינים שתוחל ב־15 במאי. הם מפגינים נגד ביל גייטס, שלדבריהם עומד מאחורי חובת החיסונים וקנה את ארגון הבריאות הלאומי לצורך יישומה. המטרה שלו: להקטין את אוכלוסיית העולם בשני שלישים כדי ליצור עולם מושלם ואידיאלי. כמה וכמה, כך המפגינים מאמינים, ימותו בגלל חיסון החובה. ברירה טבעית. כרצונו של גייטס. אחרים ישרדו ויושתל בהם שבב, תוך שימוש בחובת החיסונים. ואז השבב הזה יעביר לממשלה החדשה מידע על המחשבות, הרגשות והפעולות. הממשלה החדשה תיקרא "ממשלת העולם", והיא בדיוק עומדת הָכֵן בנקודת הזינוק כדי לצאת - אפשר לדמיין את זה - ולשלוט על העולם כולו. ומחלת נגיף קורונה 2019 מאפשרת את זה.
כשצוות טלוויזיה שאל את אחד המפגינים בהפגנות שמכונות "הפגנות ההיגיינה" או "תנועת לא בלעדינו", מי עומד, אם כך, מאחורי ממשלת העולם, בהתחלה המפגין לא רצה לענות. "נו, אתם יודעים מי", הוא אמר. הכתב השיב לו: "לא, מי יושב בממשלת העולם?" ואז המפגין לחש: "היהודים". לאחר שפלט מבין שפתיו את המילה הזאת, האסורה בגרמניה, ולא פגע בו ברק משמיים, הוא התיר את חרצובות לשונו וצעק בלי שום הכרה: "היהודים, היהודים, היהודים!"
בגרמניה, מכל מקום, כולם אנשים טובים, ואלה שמחשיבים את עצמם לכאלה, מאוד נסערים ועצבניים בגלל הכמות הלא תיאמן של חובבי תיאוריות קונספירציה, שבדיוק זוחלים החוצה מהחורים שלהם ומטילים את האשמה על היהודים. המטורפים והפסיכים ההזויים האלה מעוררים בהם פחד נורא, כך מיידעים האנשים הטובים את כולם ברשתות החברתיות ובכל מקום אחר. האנשים הטובים מעלים תמונות שלהם במסיכות, מתקשרים למשטרה כשהם רואים ילדים במגרש המשחקים ודורשים להפסיק לאלתר את הסרת המגבלות. הם מייחלים בפומבי לשלילת החירויות וזכויות האזרח ולהטלת סגר טוטאלי, ומצפים משר הבריאות שלנו, יֶנְס שְפּאן, לקבוע חובת חיסונים, שאם לא כן, מיליוני גרמנים - כולל הם עצמם - ימותו מקורונה עד ספטמבר.
עכשיו כל מה שיש זה הפסיכים ההזויים והאנשים הטובים, אני חושבת לעצמי, וביניהם - דממה רועמת, שככל הנראה היתה יכולה לומר משהו על המצב, אילו רק היו מקשיבים לה.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
מלחמה או שלום? / איתן נצ'ין
עם פרוץ הנגיף ללב חיינו, חברי הטוב כריס החל להציף אותי בפוסטים בפייסבוק המסבירים לכאורה את הקשר בין התפשטות הקורונה לרשת הסלולרית G5, ואחרים המכריזים במפגיע שטראמפ, פוטין ומרקל עובדים בשירות קונגלומרט בינלאומי שפיתח את הנגיף. אמרתי לו שהתיאוריות האלה רדודות ומסוכנות. בגמר נאום התוכחה הסוער שלי הוא ענה, בקור רוח, ״אבל איך אתה יודע שזה לא ככה?״
כל השבוע האחרון הפכתי והפכתי בשאלה שלו. מצד אחד, קל לי לבטל את התיאוריות האלה כי הן נשמעות הזויות. מצד אחר, מכרים שלי שולחים לי השכם והערב כתבות רציניות על הנגיף, מעיתונים מהימנים, ומבהירים לי בפרטי פרטים בשיחות זום: כל דוד נעשה לאפידמיולוג, כל חבר - וירולוג, וכל מטאטא יורה; אבל רוב המידע שהועבר אלי מלא סתירות: כן אדוויל, לא אדוויל, כן לבדיקות סרולוגיות, לא לבדיקות סרולוגיות.
ככל שקיבלתי יותר מידע, כך גדל הבלבול שלי. האם כריס צודק? מובן שלא. אבל איך אני יודע שלא? הרי כריס לא טיפש: אדם מן היישוב, בעל תואר שני, ליברל ופתוח. נאחזתי מצב רוח ניהיליסטי. האנושות נאבקת בנגיף המאה ואנחנו לא מסוגלים אפילו להסכים פה אחד שהוא קיים. אולי עדיף לפרוש מן החברה ולקרוא סוף כל סוף את "מלחמה ושלום".
היום, כולם יודעים, כמעט לכל אדם יש בקצות האצבעות גישה למידע אינסופי: הושט היד ולטף את האייפון - ומייד תדע מה גודל הירח וכמה שערים כבש גיורא שפיגל במכבי תל אביב. אז איך זה שאנחנו יכולים להסכים ששפיגל כבש 128 שערים, אבל יש אנשים שמשוכנעים שכדור הארץ שטוח? מה, לא התקדמנו מהזמן שגלילאו אמר ״נוע תנוע״, והכנסייה השיבה לו ״חבל על הפנים היפות שלך״?
תהיתי לי: אולי זה בגלל שבעידן המידע שלנו, המידע נראה ניטרלי? אבל הוא לא. כמו כולם, גם אני מפיץ לפעמים מידע לא אמין. "מאמר יפה", אנחנו אומרים לעצמנו, "אולי נכון מה שכתוב בו, ואם לא, לא נורא". אנו מעבירים זה לזה מידע כמו הנגיף, כנשאים אסימפטומטיים.
ייתכן שהסיבה לכך שהמידע נראה לנו תמים כמו דף ויקיפדיה היא שהמילה עצמה נגזרת מן המילה ״ידע״. אבל לא: שתי המילים עומדות בניגוד בינארי. ידע זה משהו נרכש, מונע מסקרנות ומחייב פעולה: לחפש, לדרוש, לנתח. הידע כרוך בפעולה אקטיבית שנשענת על מערכת יחסים שמשתנה כל הזמן - אני והעולם, אני והנגיף, אני וכריס.
התחבטתי והתחבטתי והבנתי שאני צריך להישמר ממידע כמו מווירוס, ולבחון מה מקורו ומה שימושיו. הבנתי שעלי להימנע מחשיפת יתר. אלא שאני אדם סוציאלי. לכן במקום לבודד את עצמי, הצעתי לכריס שנקרא את "מלחמה ושלום" יחד. אחרי 90 עמודים, הגענו שנינו להסכמה שהספר מייגע עד מאוד.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents", ו"האינדפנדנט".
איגרת מן הגולה / יונתן שגיב
סטוק ניואינגטון, לונדון, 11.5.2020
למר עגנון היקר,
ראשית כל, הרשה נא לי להתנצל בפניך, שכן מובטחני כי מכתב זה יטריד מנוחתך. מי כמוני יודע מקריאה במכתביך הקודמים (סלח לי שהצצתי בהם במרוצת מחקריי; סקרנותי גברה עלי!) עד מה נתעבות לך ההפרעות. ביקורי חברים קרובים, דרישות שלום ממכרים רחוקים, חנוכות וכינוסים – הרי על אלה ושכמותם התרעת שהם טרדות גשמיות, המונעות אותך מלהתפנות לכתיבה. זכורני במיוחד מכתב שבו הלנת בפני אסתרליין רעייתך, שאפילו רישום מכתב מונע אותך מלייחד עצמך למעשה היצירה. מי כמוך מומחה באירוניה דקה.
ומה אגיד לך, עגנון, מורי ורבי, גברת גאגא של הספרות העברית, הימים ימי מגיפה הֵמָה. ערים ומדינות מבוצרות בחומות דלתיים ובריח, וכשאר התושבים נסגרתי בביתי. סמוך ובטוח ליבי שבעוד לי זה סיוט בלהות, לאוזניך זהו חזון אחרית הימים. אתה שחיברת את הסיפור היפהפה ״אגדת הסופר״ במלחמת העולם הראשונה, שיצרת את ״אורח נטה ללון״ המופתי שעה שארץ ישראל כולה בוערת בסכסוך מזוין, אתה שהשלמת את ״תמול שלשום״ הנעלה בזמן מלחמת העולם השנייה - טרדה שנדמה כי אכן נתארכה לבלי סוף - הרי לשוחר דומייה כמוך, מגיפה המאלצת את הבריות כולם להסתגר בדל"ת אמות בוודאי נשמעת סיבה למסיבה. את המשרתת היית משלח לצרכנייה, את אסתרליין היית מצווה ללמד את הילדים ולבשל לך קאווה נחמד, ואילו אתה היית מסתופף בחדר עבודתך. עד שהיו משלימים מניין מאה מתים בבתי החולים, לבטח כבר היית משלים אפוס יהודי נוסף וקורא בששון לאסתרליין שתבוא להתקינו לדפוס.
אבל מה אעשה אנוכי, עגנון יקירי? שהרי לא קורצנו מאותו חומר. בימים נוראים אלה איני מצליח לכתוב מילה, ובעלי שיחיה אמנם מתקין למעני מעת לעת מטעמים, אך אם אעתיר על ליבו להקליד משהו במקומי, כי תש כוחי ונסתתם דמיוני, ישיב לי בשפת אבותינו הקדושה: ״חלאס כבר, יא חתיכת מפונדרק״.
אם הבנתי דבר־מה בחודשיים האחרונים, עגנון שלי, הריהו זה: התלונות שתכפתי להשמיע בשנים האחרונות על מטלות היום־יום שאינן מותירות לי זמן לכתוב, על האנשים שאיתם יש להיפגש, על השיעורים להוראה ועל המועדים לחגיגה בקרב המשפחה - כולן תלונות שבטעות יסודן. מחוור לי כיום שאין דבר הנחוץ לי לכתיבה יותר מן העולם: השפה החיה המתהווה ברחובות, סאון התנועה ורחש הסחר־מכר, הפיתוי של אהוביי, כל החוץ הרועש, שבתובענותו צר על הכתיבה אך למעשה צר לה את צורתה ונותן לה השראה. אל תבוז לי על כן, עגנון אישי, על שעדיין לא עלה בידי לכתוב. אני עדיין מחכה. אני עדיין מסתגל. אולי בסוף אצליח לכתוב. על האובדן, על השינוי ועל ההיעדר. והרי זה ממין הכתיבה שאתה, עגנון יקר, זיקקת לאמנות כה גדולה.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark-Blower
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו