זר לא יבין / איתן נצ'ין
השבוע, עורך במגזין אמריקני ביקש שאכתוב על ההפגנות הסוחפות את ישראל. "אנחנו רוצים פרספקטיבה מקומית", כתב העורך.
בכל השנים שאני גר מחוץ לישראל כתבתי על מה שקורה במדינה שעזבתי. נמשכתי לזה כי מושבי בארה"ב נתן לי פרספקטיבה אחרת. המרחק גימד את התכתשויות היומיום, ויכולתי לכתוב בראש שקול וביד מדודה: דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
לא מדובר רק בפרנסה מבורכת. הכתיבה נתנה לי את הזכות להתעמק בנושא שנקרא ישראל. ככל שכתבתי עליה יותר, כך הרגשתי אליה קרבה גדולה יותר - לא במובן הפטריוטי, אלא במה שנוגע להבנת הייחודיות שלה, מגבלותיה, פשעיה וחסדיה. כשם שהסברתי את ישראל לאמריקנים, כך פִענחתי אותה לעצמי. ביסודו של דבר, היה לי קל לכתוב עליה, כי יש לי קשר רגשי למקום: גם אני מתרתח למקרא כותרות העיתונים, על הפוליטיקאים, על המחסור בתקציבי התרבות והעודף בתקציבי הביטחון, על האנשים שדוהרים בקורקינטים על המדרכה - מתרתח גם ממרחק אלפי קילומטרים.
והנה ניתנה לי ההזדמנות לכתוב על אירועים בישראל בזמן אמת - מישראל. משאבים לא חסרו: הלכתי להפגנה בתל אביב, נפגשתי עם מנופפי הדגלים השחורים על גשר בכפר שמריהו, דיברתי עם פעילים מכל חלקי המפה הפוליטית, וגם רִאיינתי חבר כנסת כדי לקבל פרספקטיבה משדה הפוליטיקה המוסדית. כולם דיברו בלהט על ההפגנות, על המצב הפוליטי, על המצב הכלכלי. כשישבתי בדירתי השכורה ותִמללתי את השיחות, קלטתי שיש המון ניואנסים, ושכמעט בלתי אפשרי להעביר לאמריקנים את הלהט, כי זה לא משהו שמבינים, אלא חשים ומרגישים. הלהט מתפרץ בספונטניות מתוך אירועי היומיום.
בבוקר שבת האחרונה תכננתי לעלות לירושלים בערב ולסקר את ההפגנה בבלפור. אבל שקעתי כל כך בכתיבה, שלא שמתי לב לזמן ופספסתי את ההסעה. סימסתי לחברים שלי, אבל הם כבר היו בשער הגיא. הלכתי לאחותי, שהציעה שנלך להפגנת העצמאים בגן צ׳רלס קלור. ״לא. מה אני צריך לראות את מירו משב״ק ס' נואם? כבר הייתי שם בהפגנה. אני לא מרגיש שאני צריך ללכת״. אחותי ענתה שהיא תרגיש נורא לפספס, כי זו חובתה האזרחית. "אני הולך רק אם יש מכת״זיות״, צחקתי. נפרדנו. בדרך חזרה לדירה השכורה, ראיתי מפגינה מניפה שלט: ״נלחמים על הבית״. כשהגעתי לדירה, פתחתי את החדשות ועקבתי אחר המתרחש ברשתות החברתיות. התבוננתי במפגינים, חלקם בגילי, צועקים מדם ליבם. ואני, חשבתי לי, אני בדירה שבקלות היתה יכולה להיות דירתי בניו יורק.
חשבתי על זה שלא בער לי ללכת להפגנה, והבנתי שהלהט אינו ניתן לשכפול. אפילו לי, יליד המקום. יש לי רגשות עזים אל ישראל, ולמרות זאת אין לי להט הדאגה והמחאה המתפרץ של אחותי, של המפגינים בבלפור - אולי כי הבית שלי כבר לא פה.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
עם הרבה מזל / מירנה פונק
ברלין, 4.8.2020, 7:55 בבוקר
לפני שלושה ימים קניתי כרטיסי טיסה לתל אביב. לראש השנה. קראתי שייתכן שב־15.8 השמיים ייפתחו לטיסות מכל המדינות הירוקות, כלומר מהארצות שהשתלטו היטב על הקורונה. ולפני שיכריזו על זה באופן רשמי ומחירי הטיסות יזנקו בתוך דקות ל־500 יורו ואפילו יותר לאדם, קפצתי על ההזדמנות. 100 יורו לאדם להלוך וחזור. מחיר פצצה, ככה קוראים לזה.
עכשיו הבת שלי ואני רק צריכות נס קטן. אבא שלה, בישראל, לא ראה אותה מדצמבר. וגם אני לא ראיתי את המשפחה שלי והחברים שלי. בשגרירות הישראלית בברלין הטלפונים מושבתים כבר חודשים. אי אפשר להגיע לאף אחד שם. ברמה העקרונית, צריך להיות פתרון למקרים כאלה. גם אם מעולם לא סיימתי את תהליך העלייה שלי, ובגלל זה אני "עדיין" לא אזרחית ישראלית, הרי בכל זאת אמורים ליצור אפשרויות כך שמשפחות יוכלו להיפגש בלי שאנשים ייכנסו לבידוד. בשדות התעופה בברלין ובפרנקפורט הקימו תחנות בדיקה לגילוי קורונה. את התוצאות מקבלים בתוך 24 שעות.
ישראל מבודדת מהעולם החיצוני כבר כמעט חצי שנה, לא מעט זמן, ועד עכשיו לא הציעה לזה פתרונות היי־טק כלשהם. אפשר לשאול: להציע פתרונות היי־טק - בתור מה? נו, בתור אומת ההיי־טק הגדולה, כמו שמדינת היהודים של הרצל מציגה את עצמה זה כמעט 20 שנה. זה מביך. באמת!
באמצעות רכישת כרטיסי הטיסה לישראל אני מנסה איכשהו להשפיע לחיוב על השתלשלות העניינים. אני פשוט לא מסוגלת להאמין שהשנה אני לא אוכל לחגוג בישראל את ראש השנה. זה פשוט לא נכנס לי לראש הפֶּרד שלי.
אפילו יוון, שחזרנו ממנה ביום שישי האחרון, הצליחה לפתור את הכל בצורה די חכמה. גם אם המדינה בעצם כמעט ריקה, ובעלי המסעדות מתקדרים בעצב ומזעיפים פנים כששואלים אותם איך הולך להם. בדרך כלל הם עונים רק שהם לא יודעים. הם חיים מהתיירות. אם גם באוגוסט ובספטמבר לא יהיו תיירים, הם לא יודעים איך יוכלו להחזיק מעמד בחורף. ולכן העליתי באינסטגרם שלי פוסט וקראתי בו ל־17,500 העוקבים שלי לנסוע בחודשיים הבאים למדינה אירופית כלשהי, לפחות לשבוע אחד, כדי לתמוך בכלכלה המקומית שם. מי ששוכח את הסבל של אלה שקורסים בגלל הנזקים הכלכליים העצומים של המשבר, הוא לא יותר טוב מאלה שטוענים שהווירוס הוא רק מזימה יהודית ושהוא בכלל לא קיים.
אגב הקבוצה הזאת האחרונה: 20,000 אנשים מתוכה יצאו בשבת לרחובות בברלין. אבל כמעט לא היו בהם ברלינאים. הם הגיעו בהסעות מאורגנות באוטובוסים מכל רחבי המדינה, כדי להפגין במה שנקרא "יום החירות" - שם השאוּל מסרט תעמולה שביימה לני ריפנשטל, השלישי בסרטים שלה - כדי להפגין נגד האמצעים שננקטים במאבק בקורונה. במשך שלוש שעות הם חלפו בצעדה על פני החלון שלי: מחבקי עצים, ניאו־נאצים, ממציאי תיאוריות קשר, מתנגדי חיסונים. ערימה מגובבת, שכונסה בגסות מכל הבא ליד, של טיפשים־כמו־נעל שלבשו חולצות טי ועליהן הכיתוב: "קִראוּ את הפרוטוקולים" - משפט אנטישמי, שמכוון אל כתב הפלסתר האנטישמי "הפרוטוקולים של זקני ציון".
אתם בטח שואלים את עצמכם: מה מאחד את כל הקבוצות האלה, השונות לחלוטין זו מזו ושבדרך כלל לא אוהדות זו את זו? התשובה: האמונה שאנחנו, היהודים, עומדים מאחורי כל דבר, במטרה להשיג שליטה עולמית. אפילו שאנחנו, וזה מובן מאליו, כבר אוחזים בשלטון מזמן. אבל יהודי חמדני כזה תמיד רוצה יותר ועוד יותר. גם עוד שליטה.
כשיצאתי מהדירה שלי כדי לנסוע לארוחת צהריים, הייתי חייבת לעבור דרך ההמון הדוחה הזה, ורק חשבתי שאם עשרה אחוזים ממה ש־20,000 האנשים האלה חושבים על יהודים היו נכונים, הנסיעה שלי לתל אביב לראש השנה היתה בכל מקרה מובטחת.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על איטליה / גלית דהן קרליבך
בימים האחרונים שמתי לב לתופעה מאוד לא מבורכת שהתפשטה בחסות מגיפת הקורונה כאש בשדה קוצים: פתאום כולם מבלים את זמנם במטבח. ברחוב נראים אנשים שהחשבתי לתמימים וישרי דרך, כשהם נושאים תבניות סיליקון מיוחדות וחותכני בצק מגניבים. הם עוברים על פני חנות הפיצה השכונתית, שניחוחות פיתוי מסתלסלים מתוכה - וזה לא מעניין אותם כהוא זה!
זו לא הפעם הראשונה שבה אני מגלה מורת רוח לפרצי בישול. כבר בגיל 15 ניתן לי אות קלון מראשי עדת המערביים, ובראשם סבתא שלי, שהזדעזעה כשסירבתי להכין קפה לאיזה דוד והצעתי שיכין לו בעצמו.
השבוע הילד שב מביתו של חבר חדש והפליג בשבחי אימו - גם כן גרושה, אבל הרבה יותר מוצלחת ממני. מתברר שהיא פותחת את הבוקר באפיית לחם טרי, מקדמת את הצהריים בבישול מאכלים מקסיקניים עזי צבע, וסוגרת את היום בהכנת קינוחים מעלפים מן המטבח הדרוזי.
בדרך כלל אני לא תחרותית בדברים שאין לי סיכוי לנצח בהם, אבל עיניו של בני נצצו באופן חריג מן המותר, ולכן מייד אמרתי, "אתה תגיד לב' שגם סופרת גרושה יכולה להיות אמא שווה. מחר אני עושה לכם יום איטליה". הבן שלי ניסה למחות בשפה רפה מאוד: "אבל, אמא, את לא אוהבת לבשל. יום איטליה? מה זה? איזה כיף, כן!"
מייד חשבתי על ניוקי. אבל לא כמו של הפרימיטיבים שמערבבים תפוחי אדמה וביצים. לא, אני אלך על "א־לה רומנה", על ניוקי מסולת. לעיקרית אכין פיצות אישיות וחמודות, מעוצבות כמיני פרצופים (המשפט "את יודעת שאמא של ב' יודעת לעשות פרצופים מצחיקים מירקות?" חיזק אותי מאוד!), ולקינוח אפתיע עם גלידת לימון אוורירית משמנת ומנטיפי מרנג, שנהוג לאכול אותה לאחר מיסת יום ראשון בכפרים של מזרח איטליה.
למחרת, בשביל האווירה, פיזרתי מגפיים בכל הסלון (ארץ המגף או לא?), והשמעתי בלוּפּ את "ביריד המזרח", עיבודו של אנג'לו בְּרַנדוּאַרדי ל"חד גדיא".
כבר בשלב בישול הסולת - שלב התופת שמוקדש לדנטה - נזכרתי במשהו חשוב מימי נעוריי: בסולת לא מתעסקים, ולראיה - לא כל מרוקאית היא קוסקוסיירית. ובכל זאת לא התייאשתי, בישלתי מהסולת דייסה, ובדיוק כשהסיר התחיל לעלות באש הגיעו בני ובן הגרושה המשקיענית. בני המתורגל רץ להביא שמיכת אש, ובִתי, שהיתה שקועה בספר, ריססה את המטבח במטפה הכיבוי, כשאינה טורחת אפילו להרים את עיניה מהספר.
ב' הביט בפליאה בנעשה, ומכיוון שלא רציתי שיעלו במוחו מחשבות משונות על ניהול הבית, מייד אמרתי, "לכו לספרייה". "אבל אי אפשר להיות שם בפנים בגלל הקורונה", מחה הבן שלי. הנמכתי את קולי: "מתחת למדרגות יש פוף סודי. שְבוּ שם ואל תזוזו, ואם יבואו לפנות אתכם, תגיד שאתה הבן שלי, שמעת? יש שם ספרים שלי על המדף. קצת טובות הנאה, מה יש?"
בני שלח בי מבט נוזף כשהבטחתי, "לכו, וכשתחזרו תהיה לכם פה הפתעה". הם יצאו לדרכם, והצליחו להתגבר על כל המהמורות שנתקלו בהן בסלון - מגפיים ועוד מגפיים. לאחר שהלכו שקעתי במחשבות עמוקות ונוגות על החיים. פשפשתי בארנק שלי, אבל הוא היה ריק. בצר לי הלכתי למחבוא של הבן שלי, שלפתי מתוכו שטר ירקרק, וירדתי למכון הפחמימות הלא מורכבות.
בערב, לפני השינה, בני אמר לי: "ב' ממש התלהב. הוא רצה לישון פה, אבל אמא שלו עדיין לא מרשה". "ממה היה לו להתלהב?" תהיתי. "הוא התלהב שהלכנו לספרייה והתחבאנו שם. הוא אמר שאמא שלו נורא שומרת על כל הכללים וההגבלות". "מה אתה אומר!" "כן, והוא גם אמר שאת מבשלת ממש טעים". "מה?" "כן, הוא חושב שאת עשית את הפיצה. תגידי, את נגעת לי בקופה?"
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
מרחק ביטחון / יונתן שגיב
1.8.2020, הרצליה וירושלים
"תזכור לשמור שלושה מטרים מרחק מכל אחד". היא הלכה אחריי ואחרי רביד למכונית. "אני חושב שזה שני מטר". פתחתי את הדלת וזרקתי לתוך האוטו את השֶלט שעליו נכתב: "איזו רמה?!". "עדיף להיות כמה שיותר בטוח" - החוותה אלי תנועת יד מבטלת - "ותמיד עם מסיכה". "ברור". נכנסתי לאוטו ופתחתי את המזגן.
"ולא צריך להיות חמור קופץ בראש" - היא דחפה את ראשה דרך החלון - "אפשר להפגין מקצה הכיכר, יש שם אפילו בית קפה נחמד שאבא ואנ..." "את מבינה שאני לא בן 15 יותר, כן? אני לא צריך ש..." "ורסיסי רוק" - היא מסרה לי שני בקבוקי מים מינרליים - "זה הכי מסוכן, אז כל הזמן עם מסיכה על האף וכל הזמן לשתות הרבה מים כדי לא להתייבש". "איך אני אמור לשתות מים אם אני כל הזמן עם מסיכה?" התנעתי את המכונית. "מצחיק נורא". "טוב, אמא", אמרתי בהכנעה והכנסתי לרוורס מייד לאחר שהספיקה לזרוק מבעד לחלון עוד שתי מסיכות KN95, ולומר: "כל הכבוד שאתם הולכים להפגין, אבל שיהיה ברור: מבחינתי שהמדינה תלך פייפן, העיקר שהילדים שלי יהיו בריאים".
ובאמת התכוונתי לציית לכל ההוראות של אימי, אבל ברגע שהגענו לכיכר פריז הבנתי ששלושה מטרים לא יהיו כאן, ואולי גם לא מטר אחד, כי מלבד החשיבות הפוליטית האדירה של ההפגנות, בלפור זה מסיבה. תופים, חצוצרות, מצלתיים וכפות על מחבתות קובעים את הקצב, המפגינים והמפגינות רוקדים, מוחאים כפיים וצועקים סיסמאות על שחיתות ומרמה, ונשים כסופות שיער ואקטיביסטים ורודי שיער דורשים יחד צדק לאיאד וסוף לכיבוש.
להפגנות בבלפור יש פּוּלסים של מועדון. מדובר בשחייה בין מערבולות. כל מערבולת פועמת עם אנרגיה משלה, צבע משלה, קולות משלה. וכולם עם מסיכות וכולם עם עיניים מחייכות. וכולם רוצים שינוי. והתשוקה הזאת מידבקת ואי אפשר שלא לרצות להפיץ אותה הלאה. ופה בדיוק היתה טעותי הגורלית.
עמדתי בכיכר, ולראשונה בחיי החלטתי לעשות אינסטגרם לייב, כדי לתעד את ההפגנה. על מסך הנייד הופיעו בזה אחר זה שמות הצופים. נירית המעצבת. אילה מהיסודי. דורי מלונדון. ולפתע גם השם של אימי היקרה.
"אוי, אמא שלי הצטרפה. אני סוגר, שהיא לא תילחץ מכמה שכולם פה קרובים", צעקתי לרביד וסגרתי את המכשיר. תהלוכה שאבה אותנו, מרימה אל על פסל ענקי של פרצופו של ביבי עם סיגר ודולרים. הצטרפנו לשירה: "הם לוקחים מעניים, הם נותנים לעשירים, ממשלה של מושחתים". הרמתי שוב את הנייד כדי לצלם, והודעה הפציעה על המסך.
"שמעתי מה אמרת עלי", כתבה אימי. "לא אמרתי כלום", היתממתי. "זה לא נראה שלושה מטרים!" הופיעה עוד הודעה. "המצלמה מעוותת את המרחק", שיקרתי - ואז רביד משך אותי ללב ההפגנה.
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower