חמישים גוונים של שגריר

דיפלומטית ישראלית בכירה בעיר בלקנית פוגשת פרחח מקומי צעיר ויפה תואר, שסוחף אותה למסע חושני של תענוגות הגוף, אולי אפילו אהבה. אלא שבשיאם של ימי האושר נחשפת עובדה מסעירה שהופכת את הקערה על פיה ואת הספר לקצבי ומותח. הרומן החדש של יוסי אבני־לוי, "הסתיו של מיכאלה" (הוצאת כנרת, זמורה) הוא ספר מפתיע, קולח ונועז מאוד, בהתחשב בעובדה שהסופר הוא בעצמו דיפלומט בכיר, המשרת כיום כשגריר ישראל בליטא. 

הקריירה הדיפלומטית של אבני־לוי החלה לפני 25 שנה. במהלכה היה שגריר בבלגרד, דובר משרד החוץ לתקשורת ישראלית, ושירת בבון, בברלין ובוורשה, שם הכיר את בן זוגו הפולני, לוקאס.

במקביל, שלח ידו גם בכתיבה. ספרו הראשון היה "גן העצים המתים", שהסרט "שבלולים בגשם" (שביים יריב מוזר) הופק על פיו, ולאחריו פרסם עוד שבעה ספרים - רומנים, קובץ סיפורים, נובלות, וספר ילדים אחד. בשנת 2008 זכה בפרס היצירה על עבודתו. זהו ספרו השמיני, הארוטי והמשוחרר ביותר מבין ספריו. 

בשיחה עם "ישראל היום", ממקום מושבו בליטא, אבני־לוי מבהיר כי יש בו חששות לאור אופיו המשוחרר של הרומן, בעיקר בגלל תפקידו כנציג רשמי של המדינה. "ודאי שאני חושש. יש משהו חצוף ונועז בתיאורי הסקס בין מרקו בן ה־20  ומשהו לבין מיכאלה בת ה־50 פלוס. אפשר לקרוא את הספר כפנטזיה חושנית, אבל זהו גם סיפור על בדידות, תשוקה ואהבה. עם זאת, גם לשגריר מותר לכתוב, והמשרד שלי הוא מקום פתוח ופלורליסטי שיודע להוקיר יצירה וחירות".  

אז מה, כתבת את הגרסה הישראלית של "חמישים גוונים של אפור"?

"מה פתאום", הוא צוחק, "אבל אני יכול לגלות עכשיו שאחד הספרים הקודמים שלי נכתב תחת השם 'אלף גוונים של אפור'. זה היה כמובן לפני שיצא הספר ההוא. השם נגנז, בעצת חברים שאמרו שזה שם של פואמה, ולא של ספר".

לכתוב מעל קבר המונים

לפני שנה הוא הגיע לווילנה עם לוקאס ושני ילדיהם - יהונתן בן ה־9 ותמר בת ה־5, הדוברים שלוש שפות בעקבות הוריהם - עברית, אנגלית ופולנית. למרות הקושי בעקירה לארץ זרה, הרחק מהמשפחה ומהחברים, אבני־לוי מספר כי נוח וטוב להם בליטא. הם אינם חווים הומופוביה או מבטים ביקורתיים. 

מה שבכל זאת מעיב על האושר, לדבריו, הוא התזכורת המתמדת לדברים המזוויעים שהתרחשו בווילנה במלחמת העולם השנייה. 95 אחוזים מיהודי ליטא נרצחו בתקופת השואה, חלק בלתי מבוטל מהם על ידי שכניהם הליטאים. נוכחות השואה נטועה עמוק בכתיבתו של אבני־לוי עוד מספריו הקודמים. הוא נולד להורים שעלו מאפגניסטן ומאיראן, ו"תסביך השואה" שלו נרכש בעיקר בכהונתו כדיפלומט במדינות אירופה כגרמניה ופולין. אפילו בספרו החדש הצליח לשלב את סיפורה של רופאה יהודייה שהשליכה את תינוקה מעבר לגדר כדי להצילו. 

"ליטא היא ארץ מקסימה וידידותית, עם  קיץ שהוא גן עדן כחול־ירוק וסתיו מכושף", מתפייט אבני־לוי בחיוך שמתחלף בעצב, "אבל העבר אוחז בגרון ולא מרפה. יש בה כאב גדול, ואני מרגיש אותו. כשאני נוסע לאתרי פיקניק ורואה את השלט המשולש, אתר הנצחה ליהודים, אני נכנס לממד אחר. ההכרה שמתחת לעשב יש עצמות של אלף משפחות חובטת בי.

"בנאום הראשון שלי בפונאר עזבתי את הדף הכתוב, ומול ראשי המדינה ואלף נכבדים אמרתי: 'תעצמו בבקשה את העיניים ותראו אמא צעירה מחזיקה ילדים קטנים. הגיע התור שלהם, אבל הילדים צורחים מפחד. הם לא רוצים למות'. המתורגמנית הפסיקה את התרגום ובכתה". 

ליטא היא גם מדינה מאוד ספרותית־יהודית - מעולם הישיבות העשיר שפעל שם לפני השואה ועד אבא קובנר ואברהם סוצקבר. זה משפיע עליך?

"בוודאי. יש תחושה חגיגית של חרדת קודש, אבל גם של אבל וקינה, להיות שגריר יהודי באחד המבועים העצומים של המחשבה היהודית, שהפך לקבר המונים. אני מתהלך ברחובות ציוריים של ירושלים דליטא, שהכילו בעבר בתי מדרש שוקקים ובתי ספר שדיברו בהם עברית מודרנית נהדרת, וחושב לעצמי, 'כמעט כל מי שהתהלך כאן נגרר ליער פונאר ונורה לתוך הבורות'.

"אני חי בטריטוריה שהסיפור האמיתי שלה עדיין לא סופר. ואולי זו השליחות שלי כאן: לספר את הסיפור. אני מרגיש שהספר הבא שלי הולך ונולד. גם הוא יהיה כנראה תמהיל של מוות ושל יצרים, של שואה ושל אינטימיות. ערבוביה של חומרים שלא יכולים להתערבב, אבל אני נמצא בכולם".

"הבלש הכי מפתה"

אבני־לוי אכן מדלג בקלילות בין כמה פרסונות, מג'נגל בין כובעים שונים: מצד אחד - סופר המרשה לעצמו חירות ספרותית נועזת, ומנגד - דיפלומט מהוגן. אבני־לוי הוא כל דבר, רק לא איש של שחור־לבן. כך גם ספרו החדש, שהוא מצד אחד תוצר ספרותי של עידן "מי טו", ומצד אחר מציג דווקא תופעה אחרת - של אישה באמצע החיים שמשתמשת בכוחה, במעמדה ובכספה כדי לכבוש גבר צעיר ועני.

מי מנצל את מי? האם מיכאלה היא קורבן של מרקו או להפך?

"הערבוביה של היחסים מקסימה אותי. לא שחור, לא לבן. מיכאלה היא פקידה בכירה בשירות הציבורי, דיפלומטית שפותחים בפניה דלתות. אבל היא גם בודדה מאוד, ובעצם כלואה בכלוב של זהב. מרקו הוא לא מנהל עשיר ומקריח, אלא מובטל עני וחלש. זה לא הסיפור הקלאסי. שניהם נעים על המנעד שבין בדידות, סקרנות, תשוקה ואהבה". 

לשלושת חלקי הספר שמות עם רמיזה נוצרית דתית - "בשר", "לחם" ו"יין". החלק הראשון, "בשר", מאופיין בכתיבה ארוטית, אבל באמצע הספר הוא הופך לטקסט עלילתי עם אקשן ומרדף. לאיזה ז'אנר היית משייך את הספר, ובמה הוא שונה מספריך הקודמים?

"הייתי משייך אותו לז'אנר שלי. הספר שונה לגמרי מקודמיו. הוא נכתב בפרץ של אנרגיה. כשאני כותב, היד שלי נשלחת בדרך כלל לבוץ הלח של הלב. לפעמים אני פשוט גועה בבכי. ואת צודקת שיש היפוך ושהטקסט דוהר מסקס סוער לשירותי ביון חשאיים. אבל אין זה סיפור של סוכני חרש. המוח שלנו הוא הבלש הכי מפתה וממזרי. הסמטאות של הנפש שלנו, ההזיות, הערטול המקסים של המחשבות, הם עלילת הריגול הכי מותחת והכי מסעירה. ולשם הספר לוקח אותנו".

גיבורת הרומן, מיכאלה, מצטיירת בתחילתו כדמות פאתטית, תמימה, כעורה, בודדה ונואשת, אבל בהמשך הקוראים מפתחים כלפיה אמפתיה ומכירים גם בצדדים החיוביים שלה. שאלתי את אבני־לוי מה חש כלפי הגיבורה שלו, ואיך הוא, כגבר וכהומו, נכנס לדמות של אישה בת 50 ומשהו. 

"אני מעריץ את מיכאלה", הוא מבהיר, "הספר הוא שיר אהבה לאישה שהחליטה לעשות, אולי בפעם הראשונה בחייה, מה שהלב שלה מורה לה לעשות, תוך נטילת סיכונים לא פשוטים. העובדה שאני גיי שנדד בין ארצות דווקא סייעה לי לברוא מיכאלה, בת למשפחת פועלים ענייה שהצליחה להעפיל אל הממסד שקלט את הוריה למעברה.

"פיתחתי סימפתיה לגיבורה שלי, שלא ראתה הרבה ימים של אושר. מי שיחשוב שאני לועג לה, שיכתוב על הלוח מאה פעמים 'לא הבנתי את הספר'. 

"מדי פעם היו לי חששות כנים, האם אישה באמת חושבת ככה? מתנהגת ככה? לכן הראיתי את הטקסט לכמה נשים חכמות שאני מעריך, חלקן במשרד החוץ, וביקשתי מהן הערות. את רובן הטמעתי בחדווה. למשל, לקצר כמה קטעי סקס מפורטים מדי. שמעתי הערות על הסגידה האלילית לגופו של מרקו. לא אפרט.

"אחרי הכל, הספר שלי הוא דמיוני, אבל הראיון הזה נעשה בשמי המלא. וכמו שאמא שלי אומרת, תיזהר, יוסינקה, אנשים מחכים לך מעבר לפינה".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו