"אין דבר" של אדוארד סנט אוּבּין הוא סמי־אוטוביוגרפיה, "אוטופיקשן" אם תרצו, הראשון מבין סדרה בת חמישה ספרים המתארים את חייו המפוארים וההרוסים של הגיבור, פטריק מלרוז, שכמו המחבר גם הוא נצר לאריסטוקרטיה האנגלית, צאצא לשושלות יוחסין מפוארות משני הצדדים, וכמוהו גם הוא בילה חלקים מילדותו בבית אחוזה רחב מידות בדרום צרפת, לצד משרתים ושורה של אומנוֹת מתחלפות. זו ילדות אומללה, וסנט אובין מתאר אותה דרך מבט חסר רחמים באריסטוקרטיה שלתוכה נולד וגדל.
כמי שחווה את קלקוליה על בשרו, המבט שלו באריסטוקרטיה האנגלית חף מהיקסמות כמו זו של סופרים דוגמת סקוט פיצג'רלד ואדית וורטון בהתבוננותם באצולת הכסף האמריקנית; הוא קרוב יותר לחדוות ההרס הנקמנית של מישל וולבק בתיאור דעיכתם של המעמדות הפריבילגיים באירופה. האריסטוקרטים של סנט אובין - שבשעמומם משקיעים את עצמם בים של סמים, אלכוהול, סטיות וסתם אכזריות כלפי בעלי חיים ואנשים - הם מקור לזעזוע ולגיחוך, לא להערצה.
הספר מתאר את מהלכו של יום אחד, שבערבו נערכת ארוחה חגיגית בהשתתפות כמה זוגות של מוזמנים מובחרים, חלקם אריסטוקרטים וחלקם פחות - והעירוב הבין־מעמדי יוסיף כמובן ממד נפיץ למפגש הזה. סנט אובין מלעיג את האריסטוקרטים ואת הסטנדרטים המעוותים שלהם על כך שהם עסוקים ביאה ובלא־יאה כל עוד מדובר בכישורי שיחה ובגינוני נימוס - מה ואיך לומר, מה ואיך לאכול, את מי להזמין - אבל מתנערים מבעיות של אתיקה ומוסר; הפחד הגדול שלהם הוא שיכנו אותם "שעממנים" או "מתחסדים". השאיפה לאנינות מחייבת להימנע מגינוי או מביקורת, להימנע מלחקור לעומק או לנסות לשנות את דעתו של מישהו. הלך הרוח שהאריסטוקרטים שואפים אליו הוא לֵאות - המילה המדויקת היא ennui (במקור מצרפתית) - אותו שעמום יהיר, מפונק, המוגדר כאן: "אני־חושב־שהכל־משעמם משמע אני מרתק".
סנט אובין לא יוצא נגד האנינות הזאת בלהט מוסרני, וכחני; הזעם שלו מוסווה מאחורי פנים חתומות, מיתממות. הכתיבה שלו כאילו מחקה את גינוני השיחה השנונים, האירוניים, המכסים על הארס שאצור בהם ומקפיאים אותו אל תבניות צוננות של משפטי מחץ מלוטשים. הספר מלא בצחצוחי חרבות מילוליים כאלה, שהחברה הגבוהה רואה בהם סגולה חברתית; או כפי שמסביר אחד האורחים, קסם אישי כאן משמעו "לדבר בארסיות על כל אדם מלבד מי שאתה מדבר איתו, עד שהוא כולו זורח מהזכות שנפלה בחלקו לצאת פטור מעונש". וכך הם מעבירים את הערב עם אנשים שהם בזים להם רק "כדי שיהיה להם משהו מעליב להגיד עליהם למחרת".
סנט אובין מדלג בין תודעות האורחים, כאילו הוא בתפקיד המארח המושלם, העובר בין אורחיו השנונים־להפליא והמגוחכים־להפליא, ומטה אוזן לשיחותיהם: זהו מספֵּר שעם כל ביקורתו על העולם הרקוב שהוא מתאר, כותב אותו מבפנים, כמי שהוא חלק ממנו, כאילו אין לו יתרון צורני או מוסרי עליו. באופן יוצא דופן לאוטופיקשן, הוא לא נצמד לתודעתו של בן דמותו, הילד פטריק מלרוז בן ה־5, אף שהוא הקורבן הראשי של ההתנהגות המזניחה והמנוכרת סביבו.
במקום חיטוט נרקיסיסטי בדרמה האישית שלו, הוא פורש דיוקן מעמדי רחב תוך מתיחת קווים דקים בין האלימות בחברה ובמשפחה האריסטוקרטית לאלימות שאפיינה את האומה הבריטית בתקופת האימפריה.
קל ללעוג, מתוך ערכי התרבות העכשווית, לאנשי החברה הגבוהה של סנט אובין. השילוב של בחילה וגיחוך שאנחנו חשים כשאנחנו קוראים עליהם מעיד על עצמנו לא פחות מאשר הוא מעיד עליהם. תפיסת האנינות שלהם היא כמעט תמונת מראה של עולמנו התרבותי: אם הם שקועים בפרוטוקולים של גינוני נימוס, לנו אין בעיה עם הבוטה והגס - להפך, אנחנו אפילו מעריצים אותם - ואם הם מתירים לעצמם, בשם אותה פתיחות משועממת, כל מיני פרוורסיות והתאכזרויות, אנחנו, מכוח התפיסות המוסרניות שלנו, לא יכולים שלא להזדעזע. כשאחת הדמויות (אישה, משכילה, אמריקנית) מעיזה לבקר את הגברים האריסטוקרטים על התנהגותם הלא מוסרית, הם מוקיעים בבוז את ההתחסדות שלה: תפיסות מוסריות כמו שלה (ושלנו) נתפסות על ידיהם כשיא הוולגריות.
התנגשות הציביליזציות הזאת - בין סוגים שונים של פרוטוקולים, או בין תפיסות שונות של וולגריות - מכניסה לספר מרכיב משחרר של זעזוע קומי, שמעמיד את הקוראים בהתלבטות מתמשכת אם להתפלץ מההתנהגות המחרידה של חבורת האריסטוקרטים או לצחוק עליהם, ועל עצמם (ואם כבר בפרוטוקולים של גינונים מוסרניים עסקינן, צריך להודות, במסגרת המוסכמות העכשוויות של גילוי נאות, שבחרתי לכתוב על הספר אף על פי שהוא יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד שעבדתי בה, בחלקיק משרה אמנם ולא במדור הפרוזה, עד לפני כחצי שנה, למשך שנתיים בערך).
סנט אובין כותב ב"אין דבר" כתב אישום נגד החברה האריסטוקרטית ומה שהיא עוללה לו מבלי ללכלך את ידיו בהוקעות ובגינויים, מבלי להיות "וולגרי". הוא נותר בן אצילים בעל כישורי שיחה טובים, שנותן לדמויות שלו את רשות הדיבור, נותן להן להפליל את עצמן באמצעות ציטוטים אנינים, כמו זה מפי אביו של פטריק מלרוז, המסביר לידידיו את תפיסתו החינוכית: "חינוך צריך להיות משהו שעליו יוכל הילד לומר בבוא היום: אם עברתי את זה ונשארתי בחיים, אוכל לעמוד בכל דבר".
התוצאה היא ספר שמציג בעת ובעונה אחת את מי שנמתחים בפיהוק מתפנק על הספה, ואת מי שנדרסים מתחת לספה הזאת, דרך שלל דיאלוגים מבריקים, שקשה למצוא בהם משפט שהוא לא אירוני, שלא ניתן לקריאה ביותר מכיוון אחד, מטון אחד, שמתפרש אחרת מעל הספה ומתחתיה. אפילו הדמות הכי פחות מתוחכמת בספר, הכי וולגרית - צעירה מסטולית בת 20 שנקלעת לארוחה בתור בת לוויה עציצית של אריסטוקרט מושחת - מצליחה לקלוע למטרה כשהיא פולטת לנוכח בעל האחוזה ששורף להנאתו נמלים בסיגר שלו: "איזה חיים מתורבתים יש לכם כאן".
אין דבר / אדוארד סנט אובין; מאנגלית: דבי איילון; ספרית פועלים, 148 עמ' טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
