הלצה בריטית ישנה ועבשה טוענת שאזרחי העולם, או לפחות אלו החיים בחלקו הצפוני של הכדור, מתחלקים לשניים - אלו שלא יכולים להירדם בלי ספרות שעוסקת בקורות הממלכה הבריטית, ואנשים נורמליים. אם נכון הדבר, וחצי מאיתנו יעשו הכל עבור פיקנטריה דרמטית מלכותית שמתרחשת באחוזות מתפוררות ועבור סיפורים על רוזנים מדושנים חורשי זימה - אז "הביאו את הגופות", הספר השני בטרילוגיית תומס קרומוול של הילרי מנטל, מיועד בהחלט לגבירות ולג'נטלמנים הללו.
לאחר שזיכה את מנטל בפרס מאן בוקר בפעם השנייה, קשה להתווכח עם הפופולריות של הכרוניקה המלכותית. מה שהופך את המלאכה של "עוד" יצירה שמתרחשת בין כותלי האבן הבריטיים של ימי הביניים לקשה במיוחד, היא העובדה שאנחנו כבר מכירים את הסיפור: שפע עיבודים תרבותיים כבר נוצרו על בית משפחת טיודור וחבריהם לאצולה. עד היום, למעשה, החצרות הללו מעסיקות את כותרות העיתונים באנגליה מדי יום. אלא שמנטל מציעה דרך חדשה לקריאה בעלילה. היא מספקת זווית.
מנטל נוקטת תחבולה דרמטית. את המלך הנרי ועלילותיו עם קתרין מאראגון, אן בוליין וקארל מלך צרפת - היא בוחרת למקם בשולי הבמה. את אור הזרקורים היא מפנה לעבר תומס קרומוול, מזכירו של המלך הנרי השמיני, הממונה על המגילות ושני לראשות הכנסייה.
מאחורי שורת התארים האלה, ודרכם, פורס הספר את הדרמה האמיתית. כיצד בנו של נפח חסר ייחוס (כמעט פשע בפני עצמו), תופס מקום לצד המלך ומניע את גלגלי השינוי של היפרדות מהכנסייה, ובה בעת מבצר את הממלכה הבריטית בתווך שבין סופן הטרגי של שתי מלכות: קתרין מאראגון, שהוריה היו פרנדדו ואיזבלה מגלי אמריקה והאחראים לגירוש ספרד, ואן בוליין.
את משפחת המלוכה הסבוכה אנחנו פוגשים רגע אחרי רעידת האדמה הראשונה שפקדה אותה. המלכה הקודמת קתרין כבר נמצאת בגלות, שאליה נשלחה לאחר שלא הצליחה להביא להנרי יורש זכר. בעוד היא גוססת ומתערערת נפשית, מעמדה כאשתו של המלך הנרי עדיין חוקי, מה שמהווה תסבוכת ביורוקרטית נוכח אשתו הנוכחית שעלתה לגדולה, אן בוליין. עכשיו נותר רק למצוא את הפתרון שיוציא את קתרין ובתה מרי מהתמונה, ולארגן היתר מהכנסייה, שמצידה רואה בכך עילה למלחמה.
תודה לאל ולמלך הטוב - תומס קרומוול הוא במקרה ג׳נטלמן מוכשר למשימה. מי שהצליח לחלץ את עצמו מגורל של חיים קצרים ומוות בנפחייה של אביו אל המקום השני בחשיבותו אחרי המלך, מתגלה כביורוקרט רב־תושייה. קרומוול, שכבר מרגיש בנוח בצד הטוב של המלך, מושך בחוטים ונוקט יצירתיות כדי לרצות את הנרי השמיני. הוא מנצח על ההיפרדות מהקתוליות, מניח לקתרין להירקב ולמות בגלותה, ומטפל ברגישות אנגלית ברעידת האדמה השנייה. את הבעיה החדשה שנוצרה עם אן בוליין הוא פותר מעט פחות ברגישות.
הבעיה עם הניסיון של מנטל לתאר את ההתרחשויות בצורה חסרת פאתוס שמאפיינת בדרך כלל התייחסויות למיתולוגיה של מוסד המלוכה, היא במבחן התוצאה. נאמנותה לגיבור האמיתי מכריחה אותה לכוף את הסגנון למי שמוביל את העלילה: המזכיר, הביורוקרט והפוליטיקאי קרומוול. דרך עיניו, בית המלוכה מצטייר כמלון או כבית הארחה משפחתי קטן שורץ בעלי אינטרסים, מזימות ובעיות לוגיסטיות ופחות כבית מלוכה שמשפיע ישירות על חייהם של עשרות מיליוני נתינים.
עניין נוסף שתורם לסגירות הזו, שפוגמת בהקשר הרחב שבו תופס הקורא את זירת ההתרחשות, טמון בעובדה ש"הביאו את הגופות" עמוס בעשרות דמויות שנכנסות ויוצאות מהעלילה ללא הרף. כיוון שהוא עוסק בעיקר בפועלו של קרומוול, רוב הדמויות הללו לא מקבלות אפיון מעמיק, והחותם הדל שהן משאירות תורם לאווירה של קומדיית מצבים. סערת הסיטואציות הזו אולי מתאימה לסידרת טלוויזיה, אך אינה אפקטיבית לרומן שאינו אקספרסיוניסטי.
עם זאת, לנקודת המבט המיקרו־ריאליסטית של מנטל יש גם יתרונות; היא מביאה עימה כמה רגעים מלאי יופי שחושפים את הכישרון הספרותי של המחברת, שאינו ניתן לערעור. רחש חצרות האצילים של מנטל עסיסי ומלא חיים, תיאורי טבע כפרי שוליים לכאורה בתחילת הספר מתעלים לדרגת שירה, והיא מעניקה לקוראים אוצר של דיאולוגים שנונים ומהנים כמיטב המסורת הבריטית.
אבל מעבר לשביבי הכישרון שניתזים מהבחירה לתאר את אחת משושלות המלכים הגדולות דרך עיניו של יומנאי חצר, הסגנון הקשוח והיומיומי משרה אווירה טכנית מדי ולא מספיק כדי להחזיק עניין לאורך רומן בן 444 עמודים.
המרוויח הגדול מהספר הוא ללא ספק תומס קרומוול. גם בחלקה השני של הטרילוגיה, מנטל מעניקה לביורוקרט האפרורי שעלה מאשפתות חשיפה ועומק שאף פעם לא זכה להם, ובוראת אותו מחדש כרפורמטור סוציאליסט קר רוח וטוב לב, שיוצא נגד העשירים במידת האפשר, ועוסק ברוע ההכרחי כנגזרת של ריאל־פוליטיק.
הבחירה הסגנונית מביאה את הרומן, לעיתים, למחוזות של שעמום טכני. במקומות שהיינו מצפים לזיקוקי דינור של פאר והדר, אנחנו נתקלים בעליבות של ריאליזם קשוח. קשה להניח שסופרת מחוננת כמו מנטל לא מודעת לסכנה שמביאה איתה הליכה בדרך הזאת. ניתן להאמין שזוהי בחירתה הערכית.
הביאו את הגופות / הילרי מנטלמאנגלית: שרון פרמינגר; בבל, 440 עמ'
דייט עם סקרלט
רומן שגיבורו מתאהב בכפילה של סקרלט ג'והנסון יתורגם לאנגלית • האם התביעה של השחקנית נגדו רק תסייע לשיווקו? • יונה אשרוב
"סקרלט ג'והנסון נראתה מותשת. שערה, איפשהו בין שני צבעים, היה במלחמה עם עצמו, התגלגל ברפיון, זרם, כאילו היה בהילוך איטי. הפה העסיסי שלה איבד מהברק המוכר שלו".
כך מתאר ג'ורג' דלקורט בתחילת הרומן "The First Thing You See" את סקרלט ג'והנסון, או כך לפחות מאמין במבט ראשון גיבור הסיפור, המכונאי ארתור דרייפוס, כאשר כפילה של ג'והנסון ניצבת מחוץ לדלת ביתו. הרומן, שראה אור בצרפת ב־2013 ומכר 140 אלף עותקים במדינה, עתיד לצאת לאור בבריטניה ב־10 בספטמבר ומעורר כבר סקרנות. מדוע? כיוון שג'והנסון האמיתית, כוכבת "אבודים בטוקיו" ואחת השחקניות האהובות בתבל, תבעה את דלקורט בשנה שעברה, בטענה שבסיס הרומן הוא הפרה, הונאה וניצול של שמה הטוב, תדמיתה והרפרטואר שלה.
את טענותיה ודרישותיה של ג'והנסון, שמטרותיה היו מניעת תרגום הרומן לאנגלית והפיכתו לסרט, בית המשפט דחה. אכן היתה השמצה, קבע בית המשפט, אך לא נעשתה פגיעה בשמה ובתדמיתה, ומ־50 אלף הפאונד שג'והנסון דרשה היא קיבלה רק 2,500 על נזקים ועוד 2,500 על הוצאות משפטיות.
"כל הדרישות של ג'והנסון נדחו חוץ מדרישה אחת שנגעה לשתי מערכות יחסים שמעולם לא התקיימו במציאות", נמסר ל"גרדיאן" על ידי עמנואל אליברט מההוצאה לאור הצרפתית
JC-Lattes. "גם הבקשה למניעת התרגום והאדפטציה לסרט נדחתה, אנחנו רק צריכים לחתוך מעט ממערכות היחסים".
דלקורט אמר שהרעיון לרומן הגיע לאחר שסקר בצרפת חשף שאחת מכל שתי בנות מגילי 25-15 שוקלת ניתוחים קוסמטיים. "מה עשינו לילדים שלנו שגרם להם להפסיק לאהוב את עצמם?" שאל, "משם הגיעה לי המחשבה על מפגש בין אחת הבחורות היפות בעולם לבין בחור פשוט, שכמו כל הבחורים, חולם על הבחורות היפות בעולם. וכשהקרקע נסדקת אנחנו מגלים את הדבר הכי חשוב: יופי אמיתי הוא הערכה עצמית".
דלקורט הוסיף כי שתי שורות הוסרו מהרומן "לבקשתי, מכיוון שנראה כי הן עיצבנו את גברת ג'והנסון", ועוד אמר: "כל הדברים ברומן שקשורים לשחקנית הם אמיתיים ובעלי כוונה טובה". ¬
המרגל שנשאר בכפור
סיפורו של קים פילבי, מרגל המלחמה הקרה, בוחן את המפגש בין חברות לאידיאולוגיה • ד"ר אריאל אוקסהורן | "מרגל בין חברים"
מה מניע אדם לבגוד - במולדת, בחברים, בערכים שעליהם גדל ואפילו בשפת אמו? הבוגד גוזר חרם על עצמו ושובר טאבו קדום. הוא עורק מחבורת הציד של האדם הקדמון, ועלול להביא להכחדת הקבוצה כולה במלתעות החיה המשתוללת. משום כך מחמירים בעונשם של בוגדים, ובתפילה נאמר שלוש פעמים בכל יום חול: "ולמלשינים אל תהי תקווה".
קים פילבי, שעומד במרכז ספרו החדש של בן מקנטייר, לא פעל מסיבות אישיות, אלא מנימוקים אידאולוגיים. הזרע נשתל בשנות הלימודים בקיימברידג', בשנות ה־30 של המאה ה־20. הפשיזם שטף את אירופה, והאמונה שרק הקומוניזם יכול להתייצב נגדו עיצבה את השקפת עולמם של חמישה סטודנטים. שירות הביון הסובייטי עט על המציאה, וגייס אותם לשורותיו כסוכנים חשאיים. הם נודעו כ"חמישיית קיימברידג'". פילבי היה אחד מהם.
אמונתו בקומוניזם היתה מוחלטת. כאשר נהרגו סוכנים של המערב בגלל מידע שהעביר לסובייטים אמר: "האינטרסים של בריה"מ חייבים לנצח, גם אם הדבר כרוך במותם. אין בליבי כל חרטה". ריצ'רד דוקינס מסביר כי אמונה דתית או פוליטית מתגבשת בגיל הילדות והנעורים, עקב השפעה סביבתית או משפחתית, ואינה משתנה במהלך החיים, ואפילו כאשר הנסיבות סותרות אותה.
מקנטייר מציג את פילבי באור זרקור חד, חף מצללים, ומזכה אותנו בתובנה מיוחדת במינה: הבגידה של פילבי לא היתה "טכנית" בלבד. הערך העליון בחייו היה החברות. הוא שיכן בביתו את גאי ברג'ס, חבר בחמישייה, בידיעה שהיא עלולה להינזק ממעשה זה. כמובן מאליו הוא תמיד קיבל עזרה מעמיתו לעבודה ניקולס אליוט.
פילבי היה האדם האחרון שהיה אפשר לחשוד בו, ומשום כך היה בעל ערך עצום למפעיליו. בעיני הסובייטים, הוא היה מושלם מדי, ולעיתים חשדו בו. הוא שלח חומר מדרגה ראשונה, ודיווח על "פרויקט מנהטן" לייצור פצצת האטום, ועל תוכניות הפלישה לנורמנדי. את חרדותיו נהג להטביע באלכוהול. ערב אחד חיסלו פילבי וגאי ברג'ס 52 כוסיות ברנדי.
סוכני ה־MI-6, מוסד הביון הבריטי, ראו את עצמם כקהילה סגורה, שבניה קשורים זה לזה בקשר חזק אף מקשר דם. הם נשאו נשים בנות אותו "שבט", שתו באותם הברים ולבשו אותן חליפות מחויטות. הגיוס היה לפי היכרות אישית. "נשאלתי עליו, ואני מכיר את האנשים שלו", אמר קצין הביטחון.
ומשום כך בגידה בחברים היתה עבור פילבי נוראה יותר מאשר בגידה במולדת. עם זאת, הוא לא היסס, ולו לרגע. לאחר שנמלט, חי במוסקבה חיים שקטים ומעולם לא הודה ששגה, הנשיא רונלד רייגן אמר עליו: "כמה לילות בלי שינה עוברים בוודאי על קים פילבי במוסקבה". אבל פילבי המשיך לטעון בעקשנות שכל השגיאות שמצא בקומוניזם המעשי לא היו עקב הרעיונות אלא בגלל בני האדם שיישמו אותם שלא כהלכה.
