"גברים הם בני אדם", כך קובעת ננו שבתאי, ככלות הכל, בסוף הפרולוג של ספרה החדש. אך ייחודו של "ספר הגברים" הוא לאו דווקא בנועזותו, בכנותו ובסגנונו, אלא בכך שהוא מממש את שאיפתו של כל מעשה אמנות - לעורר. המספרת פורסת בקטעים ובתמציתיות את היחסים שלה עם גברים במהלך השנים, שאליהם נכנסה חסרה ומהם יצאה שדודה עוד יותר.
אף ש"ספר הגברים" גדוש במיניות, אי אפשר להגדירו כארוטי, שכן לאקטים המיניים, המדווחים בקור רוח ובדרך אגב כאבחת סכין שאננה, אין כל קשר לארוטיקה. הסקס, פרט למקרים בודדים שהוא קשור באהבה, נובע מתאוות בשר חלולה, מפסיביות לא ברורה, או מחמלה שהמספרת חשה כלפי גבר כזה או אחר.
על הסיפור ששבתאי מספרת לנו אפשר בקלות להלביש ניתוחים פסיכולוגיים: בית ליברלי, גדוש במילים אך לא במעשים, אב שדוהה ברקע ונערה שמנסה לפצות על היעדרו ומשוועת להיות נאהבת באופן ממשי, דרך הבשר. אך קריאה שכזו תהיה מוגבלת. כוחו של הסיפור בתיגר שהוא קורא: על הספרות עצמה, על הקורא ועל המציאות שבה הוא חי.
לשון המספרת אינה נענית לתכתיבי הפרוזה השגורים. היא שלוחת רסן, פורצת את כל הגדרות התחביריים. יש שהסיפור מתמשך ללא כל סימני פיסוק על גבי עמוד שלם, עד שנעתקת הנשימה, כמדמה סכר שנפרץ ושאין לעוצרו. וי"ו החיבור, ששבתאי עושה בה שימוש גורף, משווה תחושה של בהילות, והמשלב המילולי גם הוא, כמדומה, אחוז תזזית, מדלג בין סלנג לאמרות שפר, בין רדוד לנשגב. כל אלו מהווים ביטוי צורני מדויק של נפש המספרת, שחווה הכל בעצימות, הן את האקסטזה והן את המרה השחורה.
שבתאי כבר ציינה שהיא מסוקרנת לדעת מה תעלה חוויית הקריאה בקרב גברים. הדבר אינו מפליא, שכן הקריאה בספר עלולה לפעול על גברים בצורה שונה מאשר על נשים. שבתאי הופכת את היוצרות: המספרת תופסת את מקומם המגדרי השגור של הגברים; היא ה"מקרבנת" אותם. יש שהיא חומלת עליהם, יש שהיא מזלזלת בהם, ויש שהיא מתבזה על ידיהם עד אימה, לעיתים מתוך בחירה.
כריכת הספר (כתר)
השילוב בין המיניות המופגנת של המספרת לבין המחיר הנפשי שהיא משלמת עליה, עשוי להעלות בקרב הקוראים הגברים תשוקה מינית מלווה בחמלה. אף שלפעמים המספרת היא שמשליכה את עצמה בידי גברים, ראויים יותר או פחות, ההיכרות שלנו עם עברה - הידיעה שהסקס המזדמן נובע ממצוקה נפשית עמוקה - גורמת לקוראים
להזדהות עימה, להביט בעין בוחנת על הגברים שעימם היא קושרת קשר, ולתהות על גודל התפקיד המגדרי־מיני שגברים נוטלים על עצמם.
האקסיומה "האישה נותנת, הגבר לוקח", שאותה מציינת שבתאי באחד הקטעים, ושמוציאה את הגבר ידי חובה כאשר ניתן לו - עומדת ברומן הייחודי הזה למבחן. למרות נחרצותו, ספרה של שבתאי הוא לא כתב אשמה נגד גברים, אלא לכל היותר קריאה למודעות יתרה בקרבם.
החמלה היא תמיד מבט מושאל ויכולת לדמיין את הפרספקטיבה של הזולת. הסיפור של שבתאי חושף נקודת מבט לא טריוויאלית, ובכך כוחו המוסרי.
כשמקלפים את החדשנות מ"ספר הגברים", מגלים כי פרט לרגרסיות זעירות - מדובר בסיפור ליניארי. חלק מהגברים שעימם קושרת המספרת קשר צצים בהמשך הסיפור, חלקם בממשותם וחלקם כנקודת ייחוס. הקריאה ברומן מעלה על הדעת סליל צמר גפן מתוק הנעטף סביב מקל: כל פרשה עם גבר היא כמו סיבוב. "המעגל" נסגר רק לכאורה, אך המטען הולך ומתעצם; ההווה מתלפף סביב העבר, עד שכצפוי המשא כבד מנשוא, ונשברים הכלים.
"משהו אצלי היה מתוק כצוף עבור אנשים הניזונים מבעיות של אחרים", כך נפתח אחד הקטעים בספר, שאחר כך ממשיך: "לכן מצאתי את עצמי דבוקה לפסיכיאטר ג'ינג'י מכוער במסיבה הבאה, אליה נקריתי עם בת דודה מדרגה שנייה שהיתה עובדת סוציאלית. אמרתי לה שאני בתקופה לא סוציאלית". שבתאי לא מהססת להשתמש במשחקי מילים שכאלה, וכמו כן נוקטת חריזות וספק קריצות של המספרת ("הוא ליקק אותי היטב, לא רק את הפצעים"). המיניות בספר לעיתים גרוטסקית ולעיתים מאולצת. אך כל אלו הם כבולי עץ שרוכבים על קצף הנהר. סגנונו של הספר, גם אם הוא נועז ומרתק, אינו לב העניין. המורכבות הרגשית שבו, יעדו הסופי - הם שעומדים לדיון.
ננו שבתאי - בתו של המשורר אהרן שבתאי ואחייניתו של יעקב שבתאי - אינה מהססת להפוך לרגעים את העולם הבדיוני של "ספר הגברים" לעולמה שלה. הגיבורה היא בת דמותה, והמימד האוטוביוגרפי, תיאורי המשפחה, העיר והחברה, כל אלו שזורים לרוב ומנוסחים, כמו הסיפור כולו, ללא משוא פנים.
"ספר הגברים" הוא רומן אותנטי חסר פשרות. זו לא רק האסתטיקה הייחודית - היתוך בין פרוזה לשירה; זה לא רק גילוי הלב שמבעבע מתוך שיכרון החושים של הדי האלכוהול והסקס; זו גם העובדה שמתוך המכניות שבתאי מנסחת טקסט שמדבר בבהירות על רגשות ועל מגדר. ומכאן תחושת הנחיצות הגדולה שנלווית אליו: הן של כתיבתו עבור שבתאי, והן של קריאתו עבור קוראיו. ¬
ספר הגברים / ננו שבתאי
כתר, 208 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו