יטה את כף המאזניים?

כשפירסם מתן חרמוני סטטוס מאופק ותמציתי בפייסבוק בדבר מינויו הטרי לעורך כתב העת הוותיק "מאזניים", הוא לא היה מוכן למבול התגובות והברכות שזרמו אליו דרך שלל נגזרות המדיה. "חשבתי שזה יעבור ליד אנשים, שיישלחו כמה תגובות מנומסות ובזה זה יסתכם ויחלוף", הוא אומר. "במקום זאת, בינתיים פנו אלי כמעט מכל כלי התקשורת, אנשים רבים ברשת - קוראים וכותבים כאחד פונים ומברכים, להפתעתי הרבה". 

הופתעת?

"זה מפתיע ומשמח מאוד ובעיקר נותן מוטיבציה, כי יש מה לעשות, יש לא מעט". 

"מאזניים", שציין השנה 86 שנים להיווסדו, הוא כתב עת ספרותי של אגודת הסופרים העבריים. ראשיתו כרוכה במרידה - קבוצה בראשות חיים נחמן ביאליק פרשה מביטאונה הקודם של אגודת הסופרים העבריים, "כתובים", במחאה על שלא נמצא לה ביטוי, והקימה ביטאון משלה. בחלוף השנים עבר "מאזניים" גלגולים שונים ובתפקיד העורך כיהנו אישים כגון י"ד ברקוביץ', יעקב שטיינברג, חיים פסח, אורציון ברתנא ואשר רייך; מ־2013 ועד עתה כיהן בתפקיד משה גרנות.

"מאזניים" פורסם בתדירויות משתנות ובתקופה מסוימת אף לא הופץ כלל, ואז חזר למתכונתו הקודמת כירחון. הוא ספג ביקורת על פוליטיקה פנימית, על הסתגרות בד' אמותיו, ובכל זאת המשיך להתפרסם באופן סדיר, אי של יציבות בעולם שברירי ותזזיתי, אך במקביל חלקו בשיח הספרותי העכשווי והמבעבע כמעט נפקד. 

מרגע שהודיע גרנות על עזיבתו, הגישו סופרים ועורכים רבים את מועמדותם לתפקיד; חרמוני מספר שההצעה הגיעה לפתחו לפני קצת יותר משבועיים, לא יותר. "התלבטתי מאוד, אבל בסופו של דבר מדובר בהזדמנות מדהימה. 'מאזניים' הוא בעיני רוחי מעין כלי מפואר שאפשר להוביל אותו למחוזות מרתקים וכל זה מלהיב ביותר". לצד חרמוני נבחרו חברי המערכת: יערה שחורי, חיים פסח, רנה ורבין, אביבה דורון ודורית זילברמן, סגניתו של צביקה ניר, היו"ר החדש של אגודת הסופרים. 

מי יהיה קהל הקוראים של "מאזניים" בניווטך?

"אנשי הרפובליקה הספרותית הישראלית העברית לאורכה, לעומקה ולרוחבה. אני לא משתמש במונח 'קהילה', שעל אף החיוב שבו מתפרש לא אחת כקליקה. וזאת כי אני שואף לכתב עת מאוד פלורליסטי. מובן שלכל עורך יש את טעמו האישי והשקפת עולמו, גם לי יש את טעמי ואני מקווה שתתהווה טביעת היד שלי, אבל לא הייתי רוצה שזו תהיה הבמה שלי. הייתי רוצה שזה יהיה מרחב שייתן ביטוי למגוון רחב של תפיסות, זרמים, אידיאולוגיות וצדדים של השיח הספרותי".

 

לקרוא ולכתוב ממרחק הזמן

לצד ספרות ושירה מקווה חרמוני לייחד מקום נרחב בכתב העת לשיח על ספרות ושירה. "בעיניי, אין מקום שבו אנשי ספרות כותבים על ספרות", הוא אומר. "חלק מכך נובע מהמצב הכלכלי - כולנו עסוקים בלשרוד, ולא נשאר זמן להגיד. חלק קשור בתפיסה שהאפשרויות להתבטא מרובות וזמינות - למשל, ברשת, אך בעיניי הן רק זמינות כביכול; אנשים שופכים איזשהו טקסט קצר, לרוב פרובוקציה, יוצרים או לא יוצרים ויכוח, ושכל השאר ישברו את הראש". 

חרמוני אומר כי היה רוצה "ליצור מרחב שיאפשר לכותבים לעצור, להרהר, לכתוב טקסט שאפשר לקחת עליו אחריות, שמצהיר נגד מי ומה הוא יוצא ובעד מה הוא יוצא. אני סבור שזה מהלך חיוני לשיח הספרותי ולהמשכיותו. איפה הגלגול הנוכחי של מאמרו של זך על אלתרמן? מהלכים כאלה הייתי רוצה לעודד". 

קיים 86 שנה. כתב העת מאזניים

לצד כתיבה של מסות, מאמרים וביקורות, מבקש חרמוני לחדש בדמות רשימות שכיום כמעט אין להן ביטוי במוספי הספרות למיניהם, כגון ביקורת על ספרים מפרספקטיבה של זמן. "יש הבדל בין ביקורת על ספר שזה עתה יצא לבין ביקורת שנכתבת אחרי חצי שנה, למשל", הוא טוען. "הייתי רוצה שיכתבו על ספרים גם ממרחק הזמן; שייקחו בחשבון קריאה שנייה ושלישית, את ההתקבלות שלו על ידי קהל הקוראים, את הגלים שעורר. סוג כזה של קריאה וכתיבה חסר לי. אך אני מניח שכתב העת ילבש דמות וצורה עם הזמן, תוך כדי עשייה". 

יש הטוענים שבעקבות חוק הספרים, סופרים מתחילים ולא מוכרים לא מצליחים להגיע אל הקהל. האם חלק מהאג'נדה של כתב העת יהיה לתת להם קול?

"למרות החוק והשלכותיו, אני דווקא סבור שבתוך ההמולה הרבה שקיימת היום סביב ספרות ושירה דברים מתחילים להתגבש: יש כותבים רבים, צעירים, מוכשרים, אינטליגנטים וחדים. חלקם באים מן השוליים ואינם מוכרים. והקולות הללו מתחילים להישמע, צלולים וברורים. אני מאמין שאנחנו עומדים על ספה של תקופה מרגשת ומשמעותית בספרות העברית; לקולות הללו ולכתיבה על הקולות הללו ודאי שארצה לתת מקום". 

חרמוני, 46, נשוי לסופרת וחוקרת הספרות ד"ר תמר מרין ואב לשניים. הם מתגוררים בתל אביב. חרמוני עצמו הוא סופר שקולו נשמע. שני ספריו "היברו פבלישינג קומפני" ו"ארבע ארצות" זכו לביקורות משבחות ובפרסים ספרותיים. בתקופת החגים, הוא מעדכן, עתיד להתפרסם רומן שלישי פרי עטו ועוד קודם לכן גם ספר ילדים. 

כיצד לתוך כל זאת דוחסים גם ניהול תובעני של כתב עת? "זה חלק מהעבודה", הוא נאנח, אבל לא בלי שמחה. "אני מורגל בעשייה של כמה דברים במקביל ומשתדל לראות אותם כמפרים אחד את השני. או בקיצור, אני פשוט עובד". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו