פרולוג
מאיר גוטליב צעד במהירות. היה חושך על פני תהום. בשעה זו, ארבע וחצי לפנות בוקר, רק קול צעדיו ונשימותיו הקצרות והמהירות נשמעו ברמה. אפילו שריקת הרוח, שליוותה אותו לפני יומיים כשצעד באותו השביל, השתתקה וסביבו השתרר קול דממה דקה.
"ומלאכים יֵחפזון, וחיל ורעדה יאחזון," כמעט החל לפזם כמו ילד השורק כדי להפיג את אימתו מהחשכה. עיניו התרוצצו כה וכה במהירות. אף שהיה מורגל בדרך, עדיין פחד. במיוחד לאחר שקיעת הלבנה, וכשהוא בקושי רואה את האדמה שלמרגלותיו. לא רק ממי שיכול לארוב לו ולבקש את נפשו הוא חושש, אלא גם מהמפגש עם המים, שלא יעמוד לו כוחו והוא יסתובב ויחזור כלעומת שבא. וכן, גם מהמפגש עם נפשו שלו.
הוא אולי אחוז חיל ורעדה, אבל איננו מלאך. רחוק מכך. אתמול שוב רב עם חנה. למה היא חייבת להיות כל כך קשת עורף? העימותים ביניהם אינם נותנים לו מנוחה, והוא מתקשה להירדם אחריהם. במקום להתהפך שוב ושוב במיטה, החליט שעדיף שיצא מוקדם מהרגיל, ואז ישוב הביתה והם יוכלו לדבר. הוא ינסה לפייס אותה עוד לפני שיצא מהבית לתפילת שחרית.
הוא רכס את מעילו עוד קצת והחיש את צעדיו כדי לנסות להשקיט ולו במעט את הקור שנגס בו. קור חודש שבט בצפון הרי בנימין הגבוהים הוא אכזרי, חודר לכל פינה ואין מנוס ממנו.
ההחלטה לטבול כל שני וחמישי במעיין היתה אישית שלו. הוא לא שיתף בה אחרים ולא נתן לה פומבי. אלא שבמקום כמו גוֹפְנָה קשה להסתיר דבר מעיני הקהילה הפקוחות, והשמועה על מנהג ההיטהרות שקיבל על עצמו עשתה לה כנפיים במהרה.
כמחנך וכראש הישיבה התיכונית ביישוב, האמין שאין גם טעם להסתיר את הדבר מתלמידיו, ועדיף להתייצב מולם ולומר להם דבר דבור על אופניו. הוא לא רצה להעניק למנהגו ממד של חשאיות, שעשוי להצית את דמיונם והם יבקשו לחקותו.
לכן סיפר להם בצורה גלויה על החלטתו ומאין היא נובעת. הוא קיווה שילמדו מדבריו את כוחה של התמדה ואת הנכונות לקבל את מכאובי הגוף למען התעלות הנפש.
עליהם הוא אוסר לטבול במעיין, כמובן. זה בגבול שטח השב"ם, הוא מתרה בהם שוב ושוב. שטח הביטחון המיוחד נמצא שם מסיבה טובה, וגדר היישוב היא חומה מבחינתם, "ואסור לעלות בחומה", היה מנופף אצבע מתרה כלפיהם, אבל בחיוך. היישוב הוא חממה מוגנת היטב, אך מחוצה לה משתרע ג'ונגל הרה סכנה.
המחשבה כי מישהו מתלמידיו ירד אל המעיין וייפגע, העבירה בגופו צמרמורת. התלמידים הם כמו ילדיו, והוא אוהב אותם אהבת נפש. העובדה כי לו עצמו אין ילדים ואולי, חס וחלילה, גם לא יהיו, רק מגבירה את נאמנותו אליהם ומדגישה את האחריות שמוטלת עליו.

כריכת הספר "למראית עין" (זמורה ביתן)
רק לפני יומיים נסע עם הוריו של מעוז צוקר לטקס סיום קורס טיס, לבקשתו של מעוז. רעד חלף בו כשראה אותו מקבל את הכנפיים, וכשמעוז הודה להוריו ולו בנשימה אחת, כבר לא היה יכול לעצור את הדמעות. תלמידיו מקפידים להזמין אותו לשמחותיהם לאחר שהם מסיימים את הישיבה והולכים לצבא. וגם אחרי כן. הוא כבר ביקר בכמה חתונות ולאחריהן, ברוך השם, בבריתות. ולמרות העצב הפנימי העמוק הכרוך בכך, הוא נושך שפתיים ואינו דוחה שום הזמנה. האירועים הללו מחזקים אותו, מזכירים לו שיש שכר לפעולתו. הוא מתרגש בהם בכל פעם מחדש, שהרי בַּכול אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו, ואצלו השניים הללו חד המה.
רגלו נתקלה באבן, והוא כמעט מעד. השביל למעיין מתפתל ומסולע. הגשם שירד בלילה הפך את האדמה לבוצית וחלקלקה. אם ייפול, אם יקרה לו משהו, יעבור זמן רב עד שימצאו אותו.
הוא הפנה את ראשו לאחור והביט באורות היישוב. לבו נמלא גאווה. לפני עשרים שנה בדיוק היה ממקימיו. הם התכוונו להתיישב שתי גבעות מזרחית מכאן, אלא שהמשאיות התבלבלו בדרך. כך נקבע המקום. הם היו בסך הכול שלוש משפחות כשהגיעו לכאן. היום, בעזרת השם, מאה ארבעים ושתיים.
אלא שלאחרונה משהו ברוח של גופנה, או לפחות ברוח של מקימיה, כפי שהוא חשב שהוא מבין אותה, השתנה.
למשל, קליטתן של אותן נערות עברייניות ביישוב כחלק משיקומן. הוא התנגד לכך נחרצות. הוא סבר שאף שהמעשה טוב וטהור, הוא מסכן את תלמידיו בנקודה מכרעת של חייהם, שבה הם נתונים להשפעה רעה. הוא יודע שאומרים מאחורי גבו כי הוא נוקשה, שמרן מדי. ביקרו אותו שהוא מעדיף הסתגרות על פני השפעה — והרי עם ישראל צריך אותנו, כמה אפשר להסתגר בחממה המפנקת — ואין זו דרכה של הציונות הדתית. אומרים זאת אלה שאינם מכירים אותו. הוא מאמין בפתיחות, בשאלת שאלות, בהטלת ספק, אלא שהוא חושב שהקהילה מתקדמת צעד אחד יותר מדי. בדברים כאלה יש לצעוד עקב בצד אגודל, כי הסכנה של מדרון חלקלק מוחשית ואמיתית.
לפני כמה ימים בא אליו יוסי, הרבש"צ של היישוב, וטען כי כמה מתלמידיו עוסקים בדברים שלא יעלו על הדעת, שקשה לו להאמין בהם, אך הוא אינו יכול להתעלם מהאפשרות שהם נכונים. הידיעה שדברים כאלה הגיעו לישיבה שלו עוררה בו תחושה קשה של כישלון חינוכי.
ועם זאת, הוא לא היה מופתע כשיוסי הזכיר את שמו של אביתר בן דוד, בן הזקונים של יורם בן דוד, כמי שהוא חלק מאותה חבורה, וייתכן שאפילו מנהיג אותה.
אף כי לא התפלא, חש צביטה עמוקה בלבו. כשיורם נסע עם משפחתו לשליחות בארצות הברית, ביקש ממנו לשמור על בנו, שאותו הגדיר כ"ילד טוב אבל עם פתיל קצר". עד הרגע האחרון ניסה יורם לשכנע את אביתר להצטרף אליהם, אך הנער מיאן לעזוב את הארץ ו"לרדת מצרימה", כדבריו.
אינספור פעמים ביקר אביתר בביתם. הוא עודד אותו לכך. לא רק משום שהנער מצא חן בעיניו והוא חש שהקִרבה אליו ממתנת את אביתר ועושה לו טוב, אלא בעיקר מכיוון שהבין עד כמה חנה מחבבת אותו. העובדה שהוריו לא היו בארץ איפשרה לה להיות לו מעין אם, כפי שהיתה לאחיה הקטן לאחר רצח הוריהם, השם ייקום דמם.
בעקבות דבריו של יוסי לקח את אביתר לשיחה קשה. הוא הטיח בפניו את שידע, או לפחות חשב שהוא יודע. השיחות האלה, שמלכתחילה אינן פשוטות, הופכות קשות יותר עם השנים. ככל שהוא מתבגר ופער הגילים הולך וגדל, כך קשה לו לחדור לראשם, ובעיקר להתנחל בלבותיהם. אך הוא אינו מתייאש. עבודת החינוך כמוה כחציבה בסלע: אטית, דורשת חזרה ועיקשות.
אביתר מילא פיו מים. לא הודה וגם לא הכחיש. הוא הבהיר לנער שעם כל האהבה הגדולה הוא לא יהיה מוכן לעבור בשתיקה על המעשים, אם אכן נעשו. אם לא יהיו התחייבות ברורה להפסיק ופיקוח יעיל, שיבטיח שלהבטחה יש גם כיסוי, הוא לא יהסס לפנות לגורמי החוק. אצלו בישיבה לא יהיו סלחנות או העלמת עין, שעוד עשויות להתפרש על ידי הנערים כהסכמה שבשתיקה.
בתום השיחה סיכמו שידברו שוב בהקדם, לאחר שאביתר יחשוב על הדברים. הוא לא ידע אם הצליח להגיע ללבו של הנער אם לאו.
אתמול בלילה הגיעה התשובה. אביתר שלח לו מייל.
רק חמש מילים, אבל חמש המילים הללו הפכו עליו את עולמו.
הוא הבין מיד את משמעות הדברים. אביתר יודע. ולא רק שהוא יודע, אלא שעכשיו הוא מנסה לסחוט אותו. האם גילה זאת באחד הביקורים בביתם? האם יגלה זאת למישהו נוסף?
הוא רצה לדבר איתו, להסביר לו את הדברים מנקודת מבטו, שיבין. הוא יודע שהוא חוטא, אבל הוא מנסה לעשות תשובה. אך הנער התחמק ממנו.

ליעד שהם // צילום: אורן דאי
מבלי להשגיח בכך הוליכו אותו רגליו למעיין. בימות הקיץ מגיעות הנה משפחות רבות מן היישוב. בימים שהארץ רוגעת (ואלה אינם רבים) מגיעים גם ערבים מהכפרים בסביבה. דו־קיום שביר שמעניק לרגעים תקווה לעתיד אחר.
עתה הוא שומם. מימיו המזמינים, שלתוכם קופצים ילדים וגברים משתכשכים בהם, שחורים ומאיימים.
הוא עצר והביט לשמים, שנראו הלילה אפלים ומאיימים מתמיד, וניסה להסדיר את נשימתו.
"יהי רצון מלפניך, אדוני, אלוהי ואלוהי אבותי," מילמל, "שתיתן לי זרע זכר רצוי והגון, טוב ויפה."
הוא קילף מעליו את בגדיו במהירות ונותר עירום כביום היוולדו. גופו רעד מקור. לבו דפק במהירות.
הוא פסע צעד נוסף לעבר המעיין. נשימתו נעתקה. עוד רגע ייכנס לתוכו, וקור המים יכה בו.
הוא נשם עמוק וקפץ במהירות למים לפני שיתחרט. "ויהי רצון מלפניך, אב הרחמים, אהיה אשר אהיה, שבגודל חסדיך הגדולים ובכוח טבילות אלו יתמלאו ויתייחדו כל שמות הקודש הראויים להתמלא," לחשו שפתיו.
קור המים הכאיב לו, כאילו מעבירים על גופו ונפשו מסרקות ברזל.
"ונתת לעבדך זרע בר־קיימא," לחש במהירות כשהכניס את ראשו מתחת למים. שיניו נקשו.
הוא אינו יכול עוד. בסוף יחטוף התקף לב.
יש זוגות בגילם, שלהם כבר שבעה ילדים. ולו? אף לא אחד. בתחילה חשב שכמחנך, זה מה שנגזר עליו, שריבונו של עולם רוצה שיהיה אב לכל הילדים בישיבה, ולא רק אב פרטי לילדיו שלו.
הוא ניסה לקבל זאת, והיו שנים שגם קיבל. בסתר לבו קיווה שהטיפולים ייתנו פרי. אלא שלפני כמה חודשים חצתה חנה את גיל ארבעים, והוא הבין שהזמן הולך ואוזל.
הוא רוצה ילד משלו.
העקרות של חנה מבישה אותו. יש ימים שהוא מרגיש שאינו יכול להראות את פניו בבית הכנסת, בישיבה, באירועים קהילתיים. בהתחלה הרגיש שאנשים מתרחקים ממנו, כאילו דבקה בו איזו קללה.
היום הוא מבין שבעיקר מרחמים עליו: אבא של כולם, ואינו אבא של אף אחד.
״הרב גוטליב המסכן,״ הם מצקצקים מאחורי גבו.
וזה הגרוע מכול. הוא היה מעדיף שיתרחקו ממנו כמו ממצורע, כמי שקיבל עונש מהקדוש ברוך הוא, מאשר שירחמו עליו. זאת אינו יכול לשאת.
"בורא עולם, תן לי ילד," הכניס שוב את כל גופו אל המים.
"זרע בר־קיימא," לא התאפק וצעק. אף שהיה לגמרי לבד ואיש לא היה יכול לשמוע אותו, הצעקה הזאת, שבקעה מנהמת לבו, הביכה אותו.
הוא יצא במהירות מהמקווה.
כשהתחיל לטבול, חש כאילו זה מאפשר לו לפתוח דף חדש. כמו חתן שטובל ביום חופתו. זה זמן־מה שאינו מרגיש כך. המועקה שהוא חש מלווה אותו לכל מקום. הופכת אותו לרגזן, למי שאינו הוא. במיוחד כלפי חנה.
הוא חייב למהר הביתה לנסות לפייס אותה.
היום גם יטפל בעניינו של אביתר. הוא לא יכול להרשות לעצמו להזניח זאת. עליו לגלות מה הנער יודע ואיך גילה. אוי ואבוי לו אם הנער יפתח את פיו. מוות וחיים ביד הלשון.
גופו נדרך לפתע. רחש עלה מן השיחים.
מישהו נמצא על ידו. הוא היה יכול לשמוע אותו, את נשימותיו.
הוא הביט לצדדים. חושך מוחלט. ובכל זאת, הוא חש בנוכחותו.
"מי שם?" צעק.
גוטליב חיפש את נשקו בין בגדיו ביד אחת, וביד השנייה כיסה את מבושיו. גופו היה רטוב ומצומרר. אצבעותיו היו קפואות ונוקשות. איפה הוא? איפה האקדח? הוא ניסה לאתר את הטלפון הנייד שלו כדי להתקשר ולהזעיק עזרה, אך גם זה נעלם. הוא חש שאין לו אוויר, שיניו נקשו מפחד ומקור.
שוב רשרוש בין השיחים.
"מי זה?" צעק שוב.
1. יוחנן
הצפצוף שבקע מהטלפון הנייד העיר אותו. לרגע נבהל ולא זכר היכן הוא נמצא.
אף שהבטיח לעצמו שלא ישתה, לא התאפק והצטרף אליהם לעוד כוסית, כי "די, מה, לא תצטרף אלינו?" לעוד קטנה כי "משנכנס אדר מרבים בשמחה", ולעוד אחת אחרונה, "לזכר הרב מאיר גוטליב, השם ייקום דמו".
קשה לעמוד בלחץ שהם מפעילים עליך, לברוח מהחיבוק של "בוא תהיה אחד משלנו".
כשרק הגיע לכאן, הופתע מכמה שזה עשה לו טוב. לפעמים שכח מי הוא ונסחף איתם, מאמין לשקרים שסיפר להם על עצמו ומתענג עליהם. אפילו הצליח לחבב את הדמות שאליה התחפש.
שלושה חודשים לאחר מכן זה בעיקר חונק אותו. המקום הזה, שנראה לו כמו גן עדן כשדרך בו לראשונה, שהיה כל כך שונה מכל מקום אחר שהכיר, שעורר אצלו געגוע למשהו שהיה קשה לו להגדיר, הפך להיות בית סוהר עבורו.
לכן שתה אתמול לא רק בגלל הלחץ שלהם, אלא גם משום שהוא היה צריך להשתחרר, להירגע. Good God, כמה הוא זקוק למעט שחרור.
נמאס לו להיות תקוע על הגבעה הזאת, לשמוע צווחות של ילדים בכל מקום, לנסוע שעה לפחות לכל כיוון, להגיע כמו שעון לבית הכנסת כדי ש"לא ידברו", לשמוע על לבה הפועם של ירושלים או על אתחלתא דגאולה, להיות נחמד ומנומס ולחייך. כמה הוא מתעב את "חוק חיוך חובה" שלהם. הוא אמנם מוקף כל הזמן באנשים, אבל בחיים לא הרגיש כל כך בודד. הוא מתגעגע לעיר הגדולה, לצפירות המכוניות, לזיהום האוויר, לשלטי חוצות, לפיצוציות, לבחורות עם ירכיים חשופות, לגיוון בנוף האנושי, לצ'יזבורגר, לחופש — כן, פשוט לחופש! הוא נחנק.
לפני שהגיע, חשש שלא יקבלו אותו. הדהים אותו כמה קל היה לנצל ולבלבל אותם. בכל זאת, רובם אנשים אינטליגנטים ומשכילים. קצתם עובדים במשרות בכירות, שלא מגיעים אליהן אנשים שאינם יודעים לזהות סכנות ואיומים. אבל משהו קורה להם כשהם עוברים את הגדר ונכנסים ליישוב. הם כל כך בטוחים שבגן העדן שלהם לא יכול לקרות שום דבר רע, שכאן הם כמו ילדים: תמימים וקלים לתפעול.
זה לא שהם מקבלים כל אחד. להפך. הם חשדנים כלפי זרים, בטוחים שבאים לפגוע בהם, במיוחד שמבקשים להוציא דיבתם רעה. השמאלנים, התקשורת, הם כמו סדין אדום בעיניהם, מבקשי נפשם, הסיבה שהציבור הישראלי לא מבין אותם, לא רואה עד כמה הם נפלאים. אוף, כמה האנשים האלה רגישים למה שאחרים חושבים עליהם. אבל מרגע שהציג את כרטיסי הכניסה הנכונים, לא פיקפקו בו עוד ולא שאלו שאלות. הוא הפך להיות חלק ממה שהם חושבים ומאמינים שהוא משפחה אחת גדולה ומאושרת, שכל אחד בה ערב לכל אחד אחר. חה!
הוא הזדקף במהירות והתיישב במיטה. זאת היתה טעות לשתות. היה לו כאב ראש איום ונורא. כבר שנים לא היה לו הנגאובר
כזה. פעם, כשהיה צעיר יותר, כמות האלכוהול ששתה יום קודם לא היתה משפיעה עליו בכלל. דברים משתנים כשמגיעים לגיל ארבעים.
בחוץ כבר עלתה השמש. Jesus, כמה זמן הוא ישן? באי־רצון הוא זחל מתחת לשמיכת הפוך והושיט את ידו לנייד. קר בגן העדן שלהם. אתמול ראה בתחזית מזג האוויר בטלוויזיה את החזאי מדבר בהתלהבות על כך שייתכן שמחר ירד שלג. כל פעם מפתיע אותו מחדש כמה פרובינציאלים האנשים במדינה הקטנה הזאת.
תמונה של בחורה חייכנית שחומת עור עם חיוך רחב הופיעה על צג הנייד. הוא לחץ על התמונה. חשבון הפייסבוק שלו נפתח. ״Hello", היה רשום בהודעה. לא יותר.
הוא יצא במהירות מהמיטה. הוא קילל כשאצבעותיו החשופות פגשו את הרצפה הקרה. Shit!
הוא ניגש במהירות למחשב האישי. כבר קיבל הודעות מהבחורה הזאת בחשבון הפייסבוק שלו. כולן של מילה אחת. זה היה הקוד לכך שהם מחפשים אותו.
לא היה לו ספק מה הם רוצים. הלילה יעלו מדרגה ויגבירו את הלחץ. הפעולה שהנערים יבצעו הלילה היא לא עוד משהו קטן, היא הדבר האמיתי. אף שתיכנן והתכונן, המחשבה על כך הבהילה אותו. הרי כל כך הרבה יכול להשתבש.
בחשבון הג׳י־מייל שלו המתינה הודעה, כמצופה.
״המשטרה בדרך אליך״, קרא במהירות, וצמרמורת עברה בגופו, ״שני חוקרים. הגבר, יואב טנא, הוא הבן של הרב של היישוב. האישה, פקד ענת נחמיאס, היא קצינה וחוקרת מתל אביב״.
הוא קרא שוב את ההודעה, לבו פועם במהירות, רקותיו הולמות. יש להם מודיעים במשטרה, יש להם מודיעים בכל מקום.
הוא ידע שדבר כזה יכול לקרות. הוא הבטיח לעצמו שכשזה יקרה, הוא יגיב בקור רוח, הוא יראה להם שהוא בכל זאת שווה משהו, וכן — גם לעצמו. ועכשיו הוא מרגיש שהוא לא מצליח לנשום.
הוא מיקד את מבטו במילה "אליך" שריצדה על המסך. המסר שלהם היה ברור: הוא לבד. אם יסתבך, אם ייתפס, אף אחד לא יעזור לו. בטח שלא כאן, ובטח שלא במצב הנוכחי. בעסק הזה אין עקומת למידה. לא מקבלים עוד הזדמנות. מי שעושה טעות אחת, מת.
״המידע ודאי?״ שלח הודעה משלו, ואצבעותיו שהקלידו את המילים רעדו. ככל שידוע לו, הבן של הרב בשב"כ. כך לפחות שמע שאומרים בבית הכנסת. אולי בכל זאת מדובר בטעות, קיווה.
״חקירה סמויה״, התקבלה תשובה לאחר כמה שניות, ״מנוהלת על ידי המשטרה. אין הרבה מידע. אם יהיה, נעדכן. תיזהר בעיקר מהבחורה. המראה שלה מטעה".
"לבטל את היציאה הלילה?"
אולי מעז יצא מתוק, כמו שאומרים כאן. אולי ישחררו אותו.
"לא!!!!"
לבו נפל.
״מתי הם צפויים להגיע?״ שלח הודעה נוספת.
הם לא ענו.
הוא נשם עמוק. אסור לו לאבד את הראש. הוא חייב להישאר רגוע וממוקד.
אבל מה זה אומר?
דבר ראשון עליו להזהיר את אביתר, ודרכו את שאר הנערים. כן, בדיוק, משם יתחיל. כבר חש יותר טוב ובטוח בעצמו.
הוא יכול לעשות את זה. אם יעבוד נכון, השוטרים לא יגלו.
הוא המשיך לבהות במסך. מדוע אינם עונים?
"מתי יגיעו?" הקליד שוב במהירות.
"בתוך כמה שעות.״
"למראית עין" מאת ליעד שהם רואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת - זמורה ביתן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו