"מבחר חצי־פתטי וחצי־מזעזע של העוויתות המלנכוליות ביותר של הגוף האנושי" – זו היתה רק אחת הביקורות הקטלניות שהמטירו מדורי הספרות בברזיל על "דרך הייסורים של הגוף", קובץ הסיפורים מאת קלאריס ליספקטור, כאשר יצא, לפני למעלה מארבעים שנה. ליספקטור, יש לציין, הקלה על מבקריה את המלאכה. "מישהו קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל", היא כותבת בפתח הספר, תחת הכותרת "הבהרה", ומוסיפה, "אני מסכימה. אבל לכל זמן. יש עת גם לזבל". מי היה מאמין, שכמה עשורים לאחר שנכתבו, יש שייראו בתיאורים הללו מחמאה אדירה.
ליספקטור, אייקון לאומי עוד בחייה, הסופרת ששמה נאמר בנשימה אחת עם קפקא, דוסטוייבסקי וג'ויס, שעל ספר הביכורים שלה נכתב כי מדובר ב"רומן הגדול ביותר שכתבה אישה בלשון פורטוגלית" פירסמה ב־1947 קובץ שכל כולו פרוע, תמוה ומשולח רסן.
אפילו הנסיבות שהביאו לפרסומו של הקובץ – העורך של ליספקטור צלצל אליה והזמין ממנה שלושה סיפורים, בעקבות זאת נכתב הקובץ כולו במעין בולמוס שארך שלושה ימים בלבד – נשמעו אז והיום מעט מפוקפקות. לעומת זאת, למן השורה הראשונה אי אפשר שלא להאמין לליספקטור, שמוסיפה כי את הסיפורים הללו, ובכלל כתבה "מתוך דחף... יסקלו אותי באבנים. לא חשוב. אני לא משחקת משחקים".
בועט ופראי, לעתים מדכא עד עפר ומצחיק גם יחד – ספרים רבים מתקשטים בתיאורים מעין אלו. בפועל, נדיר להיתקל בספר פרובוקטיבי כשל ליספקטור; יצירה, שכמו שהיו אומרים אבות אבותינו, לא שמה פס, שכל רכיב בה נדמה כקריאת תגר עד פרודיה על המעשה הספרותי. מאיפה להתחיל? אולי במתח הדחוס שנוצר בין תוכן לצורה – שפה טעונה, מדוברת, נמוכה, תחומה בתוך משפטים שרובם לא עולים על חמש או שש מילים, הנפלטים בזה אחר זה כירייה.
מתח דומה מתקיים ביחס בין הדמויות והעלילה: גם ביצירות אחרות ליספקטור תמיד ביכרה את עולמן הפנימי של הדמויות על פני ההתרחשות. ואולם, ב"דרך הייסורים של הגוף" אותה תכונה של ליספקטור מוקצנת וכמעט מוגחכת: ברוב הסיפורים, כולם קצרים עד קצרצרים, מרבית השטח מוקדש לשרטוט הדמויות והלכי רוחן. ואז, לקראת הסוף, לפתע משורטטת בכמה משיכות נמרצות סיטואציה כלשהי, קצרה ואינטנסיבית, משונה למדי, וזו מכניסה את כל מה שנאמר קודם לאיזו מערבולת בלתי צפויה; לפתע לפנינו סיפור, וטרם שהספקנו לעכל אותו, הוא נגמר.
"כן. זה באמת קרה"; "מאחר שלא היה לו מה לעשות, הוא הלך לעשות פיפי"; "אז ככה" – ליספקטור פותחת את השער לסיפוריה בבעיטה. ומי מככבות בסיפורים הללו? טיפוסים צדדיים. קשישה מוכת אבל שנלחמת בדחף לאונן, עד שהיא נכנעת לו בעצב; צעירה שחושקת בגבר ועל כך נוקם בה ידידה הטרנסג'נדר, כשהוא מאפר אותה לכדי "בשר חום כהה"; צעירה חסודה שחייה משתנים לאחר שהיא שוכבת, למיטב ידיעתה לפחות, עם חייזר.
יש כאן שורה של נשים חסודות, מאופקות, בוערות מבפנים. לכל אחת מהן, מסיבותיה שלה, אין מה להפסיד וכך הן קורסות, בעליבות ובהדר כאחד למול דרישתו החד משמעית של הגוף. כל קריסה ותוצאותיה. חלקן נולדות מחדש, חלקן ניצלות בנס, חלקן מוצאות את עצמן בלופ אחר, אך לכולן משותפת ההשתוקקות; אלימה, נואשת ומכמירת לב.
כריכת הספר (הספריה החדשה)
יעל סגלוביץ', שאחראית לתרגום הנהדר – טבעי וקולח – מוסיפה באחרית הדבר פרשנות מעניינת. פרשנות זו, התואמת את הגישה העכשווית לחקר ליספקטור, שואפת לקרוא את כתביה לאור המסורת הנוצרית (הנוכחת בכל ספריה, וכאן ביתר שאת) ולאור המסורת היהודית גם יחד (ליספקטור יהודייה; משפחתה נסה מאוקראינה מוכת הפוגרומים בזמן מלחמת העולם הראשונה ומצאה מקלט בברזיל).
לפי קריאה זו, התוהה על טיבו ומקומו של "זבל" זה, הבעיה המעסיקה את ליספקטור בקובץ נסובה סביב היחסים בין גוף, כתב וחוק. בבסיסה: המחאה העזה של המחברת כנגד התשוקה של האחר לחוק – כל מה שנחשב ראוי, תקני ונאות – תשוקה שאותה היא חווה כאלימה ורומסת.
סגלוביץ' מציעה פרשנות רדיקלית אף יותר, והיא תשוקתו של האל לחוקיו שלו, תשוקה שמקורה ותוצאתה אלימה לא פחות. אך לצד הבעיה היא אף משרטטת פתרון, או יש לומר – דרך מילוט: זהו אותו "זבל", כל אותן דמויות, שמלכתחילה מתגלה בהן ממד פרום, נמלטות, מבחירה או בלית ברירה, במודע או במקרה לשולי שפת החוק. הן נאלצות כעת לשאת עליהן תווית של "זבל", אך בכניעה זו נחשף קפל נוסף, חתרני ומתנגד, בדמות שביל מילוט שבקצהו מהבהב סיכוי לגאולה, או לפחות אשליה זמנית ומנחמת שלה.
גוף, כתב, תשוקה וחוק – מושגים המזוהים לא פעם עם קפקא. במסה הנפלאה שכתב ולטר בנימין על קפקא (בקובץ "הרהורים", בתרגום דוד זינגר) הוא תוהה על טיבם של אותם "יצורים לא-גמורים והמגושמים" ביצירותיו, אלה המתרוצצים לאורך שוליו הפרומים של החוק, שפתם לפעמים בלולה וסתומה אך הם שמחים ומצחקקים; להם ולדומים להם, אומר בנימין, יש תקווה; להם תיתכן גאולה, שלפי קפקא אינה פרס על הקיום אלא מפלטו האחרון של האדם.
את "דרך הייסורים של הגוף" אפשר לקרוא כתנועת מראה של תיאור זה. הנשים הפרומות של ליספקטור אף הן נעות במרחבים הצדדיים, הבלתי נראים ואגב כך משיגות חירות בלתי צפויה. אך מתוך כך לעתים הן מתרוממות ומתנשאות מעלה. כך ב"מיס אלגרייב", הסיפור הראשון בקובץ, בו הגיבורה מגלה את התשוקה, ודווקא כאשר היא מחליטה להפוך לזונה היא מתירה את שיערה האדום, מעשה שמשון, ובעודה כך היא "דמתה ליללה". דימויים כעין אלו, היוצרים מארג של אבני ברקת המשובצות בתוך "זבל", הם תמצית ספרה החכם, המפתיע, הנושך של ליספקטור. ¬
דרך הייסורים של הגוף / קלאריס ליספקטור; מפורטוגזית: יעל סגלוביץ'; הספריה החדשה, 104 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו