נסיעה לאורכו של כביש 6 – מצומת לקיה שבנגב ועד למחלף עין תות שבפאתי יקנעם – היא סיור רכוב בחלון הראווה הפרברי של ישראל. זהו מרחב שכונת "ההרחבה", היישוב הקהילתי, הכביש העוקף ושארית האדמות החקלאית שננגסה על ידי מתחם תעשייה. אלו הם שולי הערים הגדולות, שאמנם סמויות מעינו של הנוסע על הכביש, אך הוא חש אותן בסימני הפרבר שמתפקדים כקונסוליות אורבניות לאורכה ולרוחבה של המדינה.
הגיאוגרפיה המוגבלת והקירבה המוניציפלית בין רשויות בישראל, הנחו ודאי את חוקרת התרבות תמר ברגר במסע המרתק שערכה ומובא במלואו בספרה "אוטוטופיה". לכן, היא אינה ממהרת לחרוץ גורלות בין "מרכז" ל"שוליים" ישראליים. היא מכתתת רגליה – מראש העין ועד תל מונד, ממבשרת ציון ועד פוריידיס – משרטטת ומאפיינת את הנוף ואת השכונה, פורשת תוכניות בנייה ומציגה נתוני למ"ס מלאים; וכך, מתוך הדו"ח המדוקדק והיבש – נרקם מבט פוליטי וסוציולוגי מעורר השראה על הפרבר הישראלי.
הפרבר הוא סממן אנושי מובהק של העידן הטכנולוגי. ברגר מתעכבת בספרה על ההדדיות הברורה בין המכונית לבין הפרבר, כפי שניכרת במושג "אוטומוביליות" – מערכת שמייצרת אובייקט שנפוץ בכל מקום, וכך מאפשרת אופן חיים נזיל, מנויד, בלתי תלוי – אך תלוי בהחלט במכונית. הצצה לערי הפרבר הישראליות, שבהן שני רכבים הפכו לעניין שבשגרה במשקי בית משפחתיים, יאוששו טענה זו.
הפיתוי להשוות את הפרבר הישראלי למקבילו האמריקני המסורתי, על אופקיו הירוקים, קורץ מעבר לכל פינת רחוב המתוארת בספר. אלא שבאמריקה, שז'אן בודריאר כתב עליה כי "אפילו מחוץ לאולמות הקולנוע היא כל-כולה קולנועית", לא קיים אותו "מרחב ביניים" שברגר מתייחסת אליו כבר בכותרת של ספרה, "צורת מחיה שאינה עירונית ואינה לא-עירונית אלא היא עומדת בפני עצמה". אמנם בישראל, כמו באמריקה, נולד הקניון כצורת נלווית אוטומטית לפרבר, אך הישארותן של האליטות במרכזי הערים היא דווקא תופעה אירופאית. וכך מבעד לביקורים ולדו"חות הרבים מתרקמת, בעל כורחה, פרבריות כחול-לבן, ששואבת השראה באופן לקטני וסלקטיבי כאחד.
הכתיבה של ברגר אינה נאמנה אך ורק לדו"ח. לעתים היא מכבירה בפרטים ובתיאור של מבט אקראי: ריבוי של עסקים ואנשים, שתי וערב של חפצים וטבע: מוכרי פרחים בצדי הדרכים, מחצבות מאובקות, כיכרות מדושאות, אולמות אירועים, פסולת בניין שחרגה מגודלה. משאית עמוסה בגלילי דשא לוכדת את עיניה ביציאה מצורן; מרפסות קעורות בצבע חמרה מושכות את תשומת ליבה בנווה סביון. הנוף הפרברי הטריוויאלי ניצב בקדמת הבמה של הפרוזה שלה, ולכן מחולץ מן הטריוויאליות ונוגע לעתים בפיוט.
זהו מסע כלאיים. מגובה תצ"א של 63 קילומטר, שבה "ישראל היא רק פס גבול צהוב", ברגר יורדת בזום-אין אל השכונות היוקרתיות של מערב ראשון לציון, על הסכנה בהתרוקנותן ברגע שאוכלוסיותיהן יזדקנו; אל מרכזי ה"פאואר-סנטר" הנושקים לצומת ביל"ו; אל הפשרת הקרקעות המסיבית שחוותה בנימינה בעשורים האחרונים. קריאה רצופה בחוויות השיטוט הנמרצות של ברגר מעניקה תחושה של התפרקות, של הפרטה ושל היעלמות, על פני השטח עצמו אך גם מתחתיו, ולכן זהו ספר פוליטי עז מבע.
רבים מתושבי הפרברים וערי השינה מכירים בהיותם אסירים של ההרגל. בניגוד לעיר הגדולה, שנעה לצלילי מוזיקת המקרה, בפרבר השעמום אינו קללה, אלא בחירה. ברגר מזהה בפרברים תנועה בין השגרה והחזרתיות לבין תביעה לשינוי ורעב תמידי לחידוש. אלא שמשהו, לדבריה, נתקע באמצע. אנשי הפרבר רוצים לשפר, אך לא לשנות. הם מאוהבים בסדר הכללי.
וזה אולי מעלתו המרכזית של "אוטוטופיה" – ספר לא פשרני שפורט את הסדר הכללי, מושג ערטילאי ומובן מאליו כנשימת גוף, לחלקים קטנים. ומעצם מעשהו זה הוא זורע בקרבנו, הקוראים, כאוס.
אוטוטופיה / תמר ברגר
הקיבוץ המאוחד/קו אדום, 344 עמ'
כריכת הספר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
