ספרים על המסך

ילדותה נצרבה לנצח בספריה. אסטריד לינדגרן מתוך הסרט

 

אסטריד (שבדיה, 2014), בימוי: קריסטינה לינדסטרום

מוזר לראות כמה שונה אסטריד לינדגרן מהדמויות הנצחיות שיצרה. בילבי גרב-ברך, אמיל מלונברגה ומדיקן חובבת התעלולים ניחנו כולם בשמחת חיים, בשובבות ובחתרנות – בניגוד לחזות המאופקת, המחויכת למחצה, של האישה שהגתה אותם. אולי זו הקרירות הסקנדינבית ואולי זה סיפור חייה הלא זוהר, אך צפייה בסרט "אסטריד" (2014), בבימויה של קריסטינה לינדסטרום ובהפקת הטלוויזיה השבדית, מחדדת את הפער בין מי שנחשבת אחת מעשרת הסופרים המצליחים בעולם לבין ברואיה הספרותיים. 

היא נולדה ב-1907 בשם אסטריד אריקסון, בחוות נס שליד הכפר ווימרבי בשבדיה. אסטריד, בת למשפחת איכרים, גדלה בין פלגים ועצי תפוח כילדה בעלת נפש חופשייה. בגיל 13 הצליחה לפרסם בעיתון המקומי סיפור שכתבה. כשכולם החלו לכנות אותה "סלמה לגרלף מווימרבי" - על שם מחברת "מסע הפלאים של נילס הולגרסון" והאישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות - אסטריד התמרדה. 67 שנה לאחר מכן, בגיל 80, זכתה למרבה האירוניה בפרס על שמה.

הסרט, המלווה בצילומי ארכיון ובראיונות בצבע עם לינדגרן, מתרכז בהחלטה האמיצה, שרבים לא נחשפו אליה, שקיבלה הסופרת בהיותה בת 18. לאחר שגילתה שהיא בהריון מעורך העיתון הנשוי שבו עבדה ככתבת, בחרה לינדגרן, בת להורים קתולים, ללדת את הילד ולגדלו לבדה. היא עברה לשטוקהולם, ועד שמצבה הכלכלי התייצב הועבר בנה לארס (לאסה) למשפחת אומנה בקופנהגן. בהמשך פגשה את סטורה, מנהלה ומי שיהפוך לימים לבעלה, וגם הבן שב אליה – אבל פצע העזיבה נותר פתוח ורגשות האשם לא נעלמו. הם ניכרים היטב בכתיבתה, ששפעה פנטזיות חכמות על יתומים נטושים טובי לב דוגמת בילבי ומיו מיו.

דרך ראיונות עימה, עם הביוגרפית שלה, בנה, אחייניתה, נכדתה ומזכירתה, מיטיב הסרט לשרטט בקווים עדינים את דיוקן "האמא של ילדי שבדיה", שכתבה 75 ספרים. הוא מציג כיצד זכרה בחיבה את ילדותה – לעומת תקופת נערותה, שבה "נראתה כמו בלגן איום ונורא"; הוא גם חושף כי בשיא תהילתה, כשאנשים שפגשה ברחוב טענו שהיא אוהבת את כל ילדי העולם, היתה מתוודה בפניהם: "זה לא נכון. אני אוהבת את שלי, ואולי עוד כמה אחרים. אבל כבוד יש לי לכל הילדים".

טל מרמלשטיין

טרנספורמציה מאתגרת. מתוך "אוסטרליץ" // קרדיט: Denis Bruxelles

 

אוסטרליץ (צרפת, 2015), בימוי: סטאן ניומן

לא ניתן לגשת ללא חשש לסרט "אוסטרליץ" של הבמאי הצרפתי סטאן ניומן. שהרי המקור – הרומן של וו.ג זבאלד – נחשב לפסגת יצירתו של הסופר הגרמני הגדול ולאחד הרומנים החשובים במפנה המאה החדשה. ולא זאת בלבד – "אוסטרליץ" הוא ספר סבוך, אסוציאטיבי, חידתי במכוון ומאתגר את הנרטיביות הספרותית לכל אורכו. וכיצד כל המכשולים הללו מתורגמים למסך הגדול? ובכן, ככל שנוקפות הדקות בסרט, מתברר כי ניומן, בעזרת השחקן דניס לאבנט, ניחן בהלך הרוח שמסוגל לטרנספורמציה המאתגרת הזו.

"אוסטרליץ", שהתפרסם בנובמבר 2001 – חודש בלבד לפני מותו הטרגי של זבאלד בתאונת דרכים - מגולל את סיפורו של ז'ק אוסטרליץ, היסטוריון של הארכיטקטורה, מתבודד כל חייו, המצוי במסע קדחתני לגילוי ההיסטוריה הפרטית שלו. באמצעות שיטוטים אורבניים והתעכבות אובססיבית על מבנים מפלצתיים ומונומנטליים - מתחנת הרכבת המרכזית באנטוורפן ועד הבלוקים העזובים, המדממים, של מחנה הריכוז טרזינשטט – הוא מצליח לגלות טפח מילדותו האחרת, זו שקדמה לנקודת ההתחלה של זיכרונו ואסון מהדהד ממנה.

זהו אינו מסע שחולף בין תחנות בדרך ליעד, אלא שיטוט מתעתע במבוך שקירותיו מחופים במראות. רגע אחד משתקפת בבואתו של ז'ק הילד, ורגע אחר זהו שוב אוסטרליץ המבוגר, למוד האכזבות, המזין את המספר באינספור פיסות של מידע וזיכרון – כמו מסלול חייו השברירי של העש או ביקור זכור במיוחד במרחצאות צ'כיים, בחברת ידידה מהורהרת – רק כדי להניע את עצמו לפעולה של גילוי וחשיפה, הגם שמשמעותה כאב עצום.

הקריאה ב"אוסטרליץ" שינתה את ניומן. "אתה קונה ספר מבלי לדעת למה. הוא שוכב ללא שימוש, עד שיום אחד אתה פותח אותו, כמעט בהיסח הדעת. והנה אתה ניצב מול הסודות הגדולים שלך", הוא אומר בפתח הסרט. וכמו זבאלד, ניומן משתמש באינספור תצלומים, ספק-תיעודיים ספק-בדיוניים, כדי לשחזר את הפיסות הקיימות של הסיפור ולמתוח קו ביניהם.

. "התוכניות הטובות ביותר שלנו הופכות במהלך מימושן לניגוד הגמור של מה שנועדו להיות מלכתחילה", מתרה אוסטרליץ בפני המספר באחד מקטעי הרומן. דומה שניומן נותר נאמן למשוואה. פניו האקספרסיביות של דניס לאבנט, בן דמותו של אוסטרליץ בסרט, ממחיזים באופן נפלא את ייסורי הנפש ואי-השקט של הגיבור. הוא פוקד את אותם המקומות ומביט באותם החללים, ומשתמש בטקסט בזהירות, במידה, כאילו שימוש-יתר בו יביא לקריסה של המבנה הארכיטקטוני הזבאלדי.

על אף ש"אוסטרליץ" הוא רומן שנסמך על מסלול תודעתו של הקורא – העיבוד הקולנועי שלו אינו פוגע בחירות הזו, אלא רק מסייע לה. הוא מתווה שביל נוסף במסע הזיכרון האינסופי של ז'ק אוסטרליץ.

עמר לחמנוביץ

כמו בספריה, גם בסרט, האישי, הפוליטי וההיסטורי משתלבים. טוני מוריסון

 

TONI MORRISON REMEMBERS (בריטניה, 2015), בימוי: ג'יל ניקולס

עבור קוראיה האדוקים של טוני מוריסון, הדוקו "Toni Morrison Remembers" הוא חגיגה של ממש. אך גם מי שטרם קראו את הספרים שזיכו מוריסון, המכונה "המצפון של אמריקה", בפרס נובל ובמדליית החירות הנשיאותית - עשויים למצוא בו עניין. זאת בעיקר משום שאצל מוריסון, בספריה כמו בסרט שבמרכזו היא ניצבת, האישי לעולם כרוך בפוליטי והאוטוביוגרפי מתערבב בהיסטורי.

הסרט מתחקה אחר קורותיה של מוריסון, מילדותה שבה עוד נקראה קלואי אנתוני וופורד בלוריין, אוהיו וניקתה בתים בגיל 12 על מנת לסייע למשפחתה לשלם שכר דירה אסטרונומי בגובה ארבעה דולרים. הוא ממשיך להתוודעות העצמית של מוריסון ככותבת, כאשר חברה שחורה לספסל הלימודים הסבירה לה כי אלוהים אינו קיים, משום שהיא מבקשת ממנו כבר שנתיים שיהפוך את עיניה לכחולות ולשווא.

ההמשך מגולל את ימי לימודיה של מוריסון בהרווארד ובעבודתה כעורכת שפרסמה ספרים מאת דמויות מפתח בהיסטוריה השחורה, עובר לכתיבת ספרה הראשון, כשהיא מתפקדת כאם חד הורית העובדת במשרה מלאה ומגיע עד ימינו – כשמוריסון היא פרופסור אמריטוס בפרינסטון וסופרת עטורת פרסים.

הסרט משופע בקטעי ארכיון – סרטונים, תמונות ואף רישומים שמספרים את סיפורה של מוריסון, כשהוא שזור ללא הפרד במאבק הקהילה השחורה בארה"ב לחירות ושוויון זכויות מתקופת העבדות ועד ההווה הטעון והנפיץ. מוריסון מזכירה לצופים שעד לפני כמה עשרות שנים בלבד עוד נערכו מעשי לינץ' בשחורים ברחבי המדינה, ואף היוו צורה של בידור להמונים. אפשר לומר ש-Imagine"" בבסיסו רוחש זעם, גם אם מאופק; האכזבה מכך שאותה שאיפה עוד רחוקה בהישג יד מקרינה על כל תו בסרט.

אך בשורה התחתונה הסרט שואב את עצמתו מהבחירה להציב את מוריסון במרכזו: מלבד קטעים מתוך ספריה הבולטים - "העין הכי כחולה", "שיר השירים אשר לסולומון" וכמובן "חמדת" – המוקראים ברובם על ידה, וקטעים מתוך ראיונות עם כותבים וחוקרים השופכים אור נוסף על יצירתה, הזרקור מאיר על יופייה, תבונתה ואישיותה הכריזמטית, וכשמדובר בטוני מוריסון באמת שאין צורך ביותר מכך.

נטע הלפרין

הסרט מצליח לצאת משבלונת ההיסטורי-ביוגרפי. מרטין בובר

 

The Way of Man - A Film about Martin Buber (ישראל, 2015), הפקה: יעקב ליפשין

מניפת הצבעים המרתקת של אושיות התרבות הנחשפות דרך הסרטים השונים בפסטיבל, מזמנת מפגשים עם כמה מהדמויות הססגוניות ביותר בתרבות של ימינו. אך בין שלל הרקדנים, המוזיקאים והסופרים המפורסמים, בולטת באפרוריותה דמותו של הפילוסוף היהודי מרטין בובר, שהשפעתו הרבה על החשיבה היהודית המודרנית ואפילו על התרבות הישראלית העכשווית נסתרת מן העין, ואולי זה מה שהסרט מבקש לתקן.

כמו מסמכים דומים, גם "The Way of Man" מנסה להעמיק אל שורשי אישיותו המורכבת של אחד מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת. הוא עושה זאת דרך צלילה אל המקורות המשפחתיים ואל הסיפור המורכב ביחסים עם אמו שהוביל לקשר מיוחד עם סבו שלקח אותו לבקר בחצרות חסידים על כרכרה רתומה לסוס. הקשר היה אחראי, כנראה, להולדת מפעלו הגדול של בובר בחקר החסידות ולמקומו החשוב ברנסנס של התנועה המוקצה, ובמסע המזהיר שלה אל לב הקונצנזוס של התרבות היהודית.

אך בניגוד לסרטים ביוגרפיים דומים, "The Way of Man" מצליח לצאת משבלונת המסמך ההיסטורי־ביוגרפי, בזכות תיעוד חי של ממשיכי דרכו המפתיעים של בובר בישראל בימינו. תחושת החסר שהובילה את בובר למסעו הפילוסופי, כפי שעולה מהסרט, נוכחת גם היום אצל צעירים רבים, והתשובות שמצא בובר לעצמו משמשות להם שיטה חינוכית. החל ממכינות קדם צבאיות ועד לקיבוצים עירוניים, נוכחותה הערה של ההגות הבובריאנית מסתמנת כרלוונטית להפתיע אל מול שאלות של ייחוד ויעוד יהודי, שמעסיקות את הציבוריות הישראלית.

הסרט גם מאיר פכים נסתרים אצל בובר האיש הפרטי, ומעלה יפה את שאלת הקשר בין נטייתו להסתגרות כאדם מופנם, ובין הקריאה לתיקון העולם שמתחיל מתיקון האדם הפרטי, ובמידת הצורך ליישם את הצו המוסרי הזה על עצמו.

בשנים האחרונות נראה היה שתורתו של בובר איבדה מעט מכוחה. תרמו לכך בין היתר מורכבותם של הטקסטים שלו, שלעתים נושאים נימה שירית ותנועתיות בין ז׳אנרים השונים, כמו למשל הפער בין כתיבתו המחקרית לרומן שכתב – "גוג ומגוג". אך הסרט המעמיק והמפתיע הזה, מאיר את חיוניותו של בובר גם בחברה היהודית של ימינו.

אורי כהן

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו