טרויה פינת תל אביב

תרגום חדש לאחת מפסגות הספרות העולמית הוא חגיגה מרגשת ומסקרנת, ואהרן שבתאי הגיש לנו עכשיו פסגה נישאה כזאת, את האִילִיאָדָה. מאז תרגומו של טשרניחובסקי ב-1924, שהגיע לכמה הישגים מרשימים, והיה התרגום הראשון לעברית של היצירה, היא תורגמה שוב רק עכשיו – 92 שנים אחרי.

ליתר דיוק, זאת הפעם הראשונה מאז טשרניחובסקי שהאיליאדה תורגמה מיוונית עתיקה ובשורות שיר, מפני שבעשרים השנים האחרונות ראו אור שלושה תרגומים נוספים: ב-1995 תירגם יוסף נבו את היצירה תרגום חובבני מתרגום גרמני בן המאה השמונה-עשרה; ב-2009 תירגם אותה אריה סתיו - יותר מוצלח מנבו אבל גם הוא משפה שנייה ולא בברק מספיק משכנע כדי להצדיק מהלך כזה (שני התרגומים האלה הם בשורות שיר); וב-2012 תירגם את היצירה אברהם ארואטי, הפעם מיוונית עתיקה, אבל בפרוזה, ולתרגם שיר כפרוזה זה כמו להלביש אישה חטובה בקרטון של מקרר. בערך. 

האיליאדה היא אפוס, שיר עלילתי בן 15,600 שורות בערך, המחולקות לעשרים וארבעה ספרים. המשקל לאורך כל היצירה הוא ההקסמטר הדקטילי (דקלמו את "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת" של ביאליק בניב האשכנזי ותקבלו מושג כלשהו על המשקל הזה). 

היצירה חוברה כנראה במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה, על ידי הוֹמֶרוֹס, שלא ידוע עליו דבר ודאי מעבר למה שניכר מתוך היצירה עצמה. להומרוס מיוחסת גם האודיסיאה ונהוג לראות בה יצירה שנכתבה בערך דור אחרי האיליאדה. לא ברור אם הומרוס עצמו חיבר את היצירה או שהוא היה מעין משורר-עורך של מסורות שיריות קודמות לו. 

כמו כן, לא ברור אם הומרוס עצמו העלה את היצירה על הכתב (שהגיע ליוון רק זמן קצר לפני כן, מפניקיה, ודמה מאוד לכתב העברי הקדום), או הכתיב אותה לסופרים מקצועיים, או, וזאת האפשרות המתקבלת על הדעת, זכר אותה בעל-פה וממנו היא עברה לגילדה של מדקלמים מקצועיים עד שהועלתה על הכתב, קרוב לוודאי במאה השישית לפני הספירה.  

כריכת הספר (שוקן)

עלילת האיליאדה היא סיפורה של מלחמת טרויה. פריס, הנסיך הטרויאני, חוטף את "האישה הכי יפה בעולם", הלנה (או ליתר דיוק, היא בורחת איתו), מבעלה, מֶנֶלָאוֹס מלך ספרטה. אחיו של מנלאוס, המלך אָגָמֶמְנוֹן, מקבץ את כל צבאות יוון כדי להפליג לטרויה (בצפון-מערב טורקיה המודרנית), להחזיר את הלנה וללמד את הטרויאנים לקח. 

זאת לכאורה העילה למלחמה, אבל היצירה עצמה מתחילה בשנה העשירית(!) לקרבות. היוונים מנהלים חיי מחנה צבאי על חוף הים, ליד אלף הספינות שלהם, ולא רחוק מהם נמצאת העיר המבוצרת והנצורה טרויה, שמלכה הוא פְּרִיאָמוֹס. הומרוס נמנע מתיאור שיטתי היסטורי של המערכה ומתמקד למעשה בין הספר השני לספר ה-22 בארבעה ימי קרבות בלבד, עם שני ימי הפסקת אש ביניהם. הספר הראשון וספרים 24-23 תורמים עוד כמה שבועות לעלילה. 

קו הפעולה הליניארי מרוכז, אבל הקומפוזיציה עצמה מתפשטת בהמוני מעגלי אדוות, קטנות או גדולות, הכוללים פלאשבקים רבים, ומקיפים את כל תקופת המלחמה. הומרוס נמנע מלצדד בצד זה או אחר, ומצייר באנושיות מעודנת ומדויקת גם את היוונים וגם את הטרויאנים, אם כי, ברוח תקופתו, ברור שהדמויות הראשיות הן המפקדים הבכירים בשני הצבאות. פרט נפלא בעיני הוא שהומרוס לא מסיים את היצירה בנפילתה של טרויה ובכיבושה, אלא רק רומז לנו על כך בכמה מקומות לאורכה. 

                                                                                                 *******

בעולם הספרות העברית המקורית נהוג בפרוזה, ואפילו בשירה, לכתוב במרחק סביר משפת הדיבור, ולא מעט פעמים ממש בשפת הדיבור. לעומת זאת, בעולם הספרות המתורגמת לעברית, בעיקר הספרות המתורגמת הקלסית, לא שמעו על כך, ויש מוסכמה המקובלת על רוב רובם של המתרגמים וקהל הקוראים, והיא שאם יצירה נכתבה לפני מאות ולפעמים אלפי שנים, זה בסדר לתרגם אותה בשפה עם תחביר מלאכותי ובמשלב לשוני גבוה עד נמלץ וארכאי.

המוסכמה הזו יצרה "עברית תרגומית" – מין יצור מעוות וחצצי, הרחוק משפת הדיבור במידה שכמעט מתעלמת ממנה. נראה שהרעיון העומד בבסיס האקסיומה הזאת הוא שכל האנשים לפני הדור שלנו הלכו באלכסון, וכל הירקנים - כדי לקבל אישור לפתיחת באסטה - חויבו בדוקטורט בלימודי תורת הלשון. המוסכמה היא שטות והבל, ואם לוקחים אותה אד אבסורדום הרי המהדירים בימינו צריכים לתרגם את שייקספיר בשפת "שולחן ערוך", שנכתב בערך באותה תקופה. 

מכל מקום, כפי שיודע כל משורר וסופר, בכל תקופה אדם כותב לעצמו ולבני תקופתו בשפה הנהוגה בתקופתו, לא בתקופת סבו. ברור שלכל כותב יש נטיות שונות ביחס לשפה המדוברת בזמנו, לפעמים היא רחוקה ממנה מעט ולפעמים קרובה מאוד. מתרגם השואף לדעת באיזה גובה שפה לתרגם את היצירה שמולו, צריך לבדוק זאת באמצעות השוואת הטקסט לטקסטים אחרים בני אותו הזמן – האם הטקסט חריג בלשונו ביחס אליהם ובאיזו מידה. 

האיליאדה, יחד עם האודיסיאה ויצירותיו של הֶסִיוֹדוֹס, הן הקדומות ביותר בספרות היוונית שהשתמרו והגיעו לידינו. בחינה לשונית של הטקסטים האלו חושפת שינויי סגנון ברורים ביניהם, אבל השפה בעיקרה זהה. כלומר קשה לדעת מה גובה השפה ביחס לשפת הדיבור בזמן ההוא. 

אהרן שבתאי. צילום: קוקו

אבל יש לנו רמז עבה מאוד לפתרון: משורר האיליאדה דקלם את יצירתו לפני קהל, שהורכב ברובו מן הסתם מהאליטה השלטת והלוחמת – לא בדיוק פילולוגים וגדולי חוקרי הלשון. הקהל הזה הקשיב, "פרימה ויסטה", ליצירה ארוכה מאוד. אם הומרוס היה משתמש בשפה הרחוקה תחבירית ולשונית משפת הדיבור שלהם הוא היה מפספס אותם בשלב מוקדם מאוד. היצירה היתה עוברת מעליהם והם היו משתיקים אותו או קמים והולכים. הומרוס שיווע לסוג ההקשבה העליון – זה שבו המילים חודרות דרך הפה הפעור של המאזין והופכות בתוכו לתרחיש אודיו-ויזואלי ריחני. לא היה צריך להסביר להומרוס שזאת משיגים באמצעות שימוש במשלב ובתחביר פשוטים וצלולים.  

תרגומו של אהרן שבתאי קריא ובהיר יותר לקוראי העברית בזמננו מתרגומו של טשרניחובסקי – אחרי הכל עברו 92 שנים בין שני התרגומים. עם זאת, התרגום של שבתאי נופל לכל אורכו למלכודת "העברית התרגומית"; פחות מבחינת המשלב הלשוני, הגבוה מדי לפעמים אבל לא נמלץ או ארכאי, אלא בעיקר מבחינת התחביר, שנוטה לפעמים לגרד את אוזן שמאל ביד ימין. לדוגמה: "יְשַׁלְּמוּ הַדַּנַאִים עַל דִּמְעוֹתַי מְחִיר בְּחִצֶּיךָ" (ספר א, שורה 42), או "הֵרָה צְחוֹרַת הַזְּרוֹעוֹת בְּלִבּוֹ אֶת זֹאת שָֹמָה" (א, 55). אם קוראים שורות אחדות בתרגום זה לא נורא, אבל קריאת שיר שלם או יותר הופכת כבר לעסק מתיש ולא בדיוק מרומם רוח. מן הבחינה הזאת, תרגומו של ארואטי, למרות נטייתו לשפה גבוהה משבתאי, נקרא בצורה שוטפת יותר, הסוחפת ליתר הקשבה ולרצון להמשיך לקרוא.   

הומרוס (כמו הסיודוס), שחיבר את שיריו במשקל ההקסמטר הדקטילי, נזקק בתהליך החיבור למלא חללים ריקים בשורות ובעלילה כדי להקל קצת על עצמו. לצורך כך היה לו טיח פנטסטי, שהוא השתמש בו בנדיבות רבה. לטיח הזה קוראים אֶפִּיתֶטִים, כינויי תואר: "אכילס מהיר הרגלים", "הספינות החלולות", "אפולון היורה למרחק" ועוד – חלקם במקומם, ורובם מיותרים. לטעמי, כשניגשים לתרגם את היצירות האלה כדאי לקחת בחשבון את הפרט החשוב הזה ולהכפיף את השימוש באפיתטים למוזיקה של התרגום. כלומר, לא חובה לתרגם את כולם. שבתאי כן נוטה לתרגם את כולם, אבל פעמים רבות הוא מתרגם אותם ביופי וכחלק משמעותי בשיר, ולא סתם כטיח. 

שבתאי בחר שלא לתרגם את היצירה במשקל ההקסמטר הדקטילי – ובצדק. אין למשקל הזה שום רלוונטיות לעברית המודרנית. במקום, הוא בחר במשקל המבוסס על מספר ההברות בשורה, בין 18-15 בערך. השורה מחולקת לשניים על ידי הפסקה, כשבחלק הראשון של השורה יש בדרך כלל שמונה הברות, ובחלק השני בין שבע לעשר הברות. לפעמים זו מוזיקה שעובדת בקריאה ולפעמים המוזיקליות אובדת.

שבתאי כותב כי תירגם את היצירה מהמהדורה הדו-לשונית של לֶבּ – פרט תמוה, כי זו מהדורה מכובדת, אבל לא עדכנית ולא מדעית. בנוסף, שבתאי יוצא במבוא בכמה טענות, שבמקרה הטוב הן שנויות במחלוקת. הבולטת בהן היא ש"היוונים התנחלו ביוון בסוף האלף השני לפנה"ס". גם לוחות כתובים שונים החל ממחצית האלף השני וגם אמנות פלסטית עוד מסוף האלף השלישי לפנה"ס, ואולי לפני כן, מבהירים שזו טענה לא מדויקת. 
לסיכום, למרות כמה הסתייגויות, מדובר בתרגום אמין, שבוודאי יימצאו קוראים שיאהבו אותו. 

איליאדה / הומרוס, מיוונית עתיקה: אהרן שבתאי; שוקן, 598 עמ'

 

* שמעון בוזגלו הוא משורר, ומתרגם מיוונית עתיקה

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו