לא מסתגר בקוך

הרמן קוך הוא בשר מבשרה של המדיה ההולנדית, כאיש טלוויזיה וסאטיריקן. אבל הוא הרבה יותר מכך. ספריו האחרונים הפכו אותו לסופר מצליח בקנה מידה בינלאומי וחוללו סערה ודיון ציבורי בהולנד מולדתו. המהדורה הראשונה של ספרו החדש, "מר מ' היקר" (שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר בתרגום מהולנדית של ענבל זילברשטיין) נמכרה היטב, והסוגיות שבהן הוא עוסק נמצאות במוקד העניין של מדינות באירופה ובפרט בהולנד: אלימות בקרב הדור הצעיר, חציית טאבו פלילית ושעמום בורגני שעובר מדור לדור.

כמו סופרים רבים שרשמו הצלחה יוצאת דופן וקיצונית בספר אחד - לעומת יתר ספריהם - גם קוך נמצאה בעמדה פגיעה: כל ספר חדש שלו גורר השוואה בלתי נמנעת לספרו "ארוחת הערב" מ-2009 (שתורגם גם לעברית ולעשרות שפות נוספות וזכה לעיבוד קולנועי). הסוגיה הזו מחדש את השאלה השנואה על כל סופר: האם יצליח לשחזר את ההצלחה?

גם הגיבור שעומד במרכז הרומן החדש של קוך, מר מ׳, הוא סופר שנמצאה בעמדה פגיעה. את שלב המאבק על ההכרה הוא עבר מזמן, וספריו האחרונים הפכו אותו לאושיה תרבותית ולמרצה מבוקש. אבל במהרה הוא מבין שההצלחה אותה הוא חווה מאלצת אותו לחיות על אדי תהילת העבר, בשעה שעתידו היצירתי והאישי הולך ומתערפל. 

מי שמשקף ברומן את מצבו של מר מ׳ היא דמותו של שכן שגר ממש מתחתיו, שמחליט להעניק למר מ' ליווי אישי דרך סדרת מכתבים המנתחים את חיי הסופר. בלי יותר מדי סנטימנטים, מאיר השכן את דמותו של מר מ' המנומנם בפלורסנט של חדר ניתוחים. הערותיו הקודרות של השכן מלמטה: ״אתמול בערב קראתי את הספר החדש שלך... אין לזה הרבה טעם״; תחזיותיו לעתיד: ״אחרי מותך...השכחה הגדולה תתחיל עוד באותו היום, אתה תיקבר עם הספרים שלך״; ורעיונותיו על מהותה של הספרות: ״הסופר הבינוני נידון למאסר עולם...רק המוות יכול לגאול אותו מהבינוניות שלו״ - חושפים את פניו האמיתיות של מר מ׳ ובונים גשר נפשי בינו לבין שכנו המסור, שבהדרגה מסתבר כקצה הגלוי של קרחון הנסתר מתחת למים. 

כריכת הספר

"להעלים דמות"

הדמיון הביוגרפי בין מר מ׳ לקוך, שנולד בארנהיים שבהולנד בשנת 1953 ומאחוריו 15 רומנים וקבצי סיפורים קצרים, מעלה את השאלה המתבקשת: האם קיימים עוד קווים מקבילים בינו לבין גיבור הספר? בראיון ל"ישראל היום" קוך מאושש את החשד: ״האמת היא שכן. כמו מר מ׳ גם אני מתעורר ב-9 בבוקר, ואחרי שעה וחצי-שעתיים אני עוצר פעילות. עם השנים למדתי שריכוז אמיתי לא יכול להימשך יותר מדי״. דבר נוסף המשותף לו ולגיבור הספר, לדבריו, הוא היחס לתעשיית הספרות. "יש הרבה מאוד סופרים, ובכל מקום הם תופסים מעצמם חשובים מאוד״, אומר קוך שהיה בעברו סאטיריקן: ״בהתחלה מאוד נהניתי לכתוב את החלקים האלה דרך עיניו של סופר זקן ונרגן, ואז הבנתי שאני חושב בדיוק כמוהו״.

דמותו של הסופר הנרגן והשנון מר מ' מעלה את הרומן לגבהים נהדרים, אלא שבספר, קוך לא נותן לגיבורו לנוח על זרי הדפנה ומאלץ אותו להתמודד עם פרשייה שכתב עליה בעברו: מקרה היעלמותו של מורה, בצל משולש אהבים המורכב משני תלמידי בית ספר, חוזר במפתיע ומפריע לאורח חייו המנומנם. 

על מה הסיפור שלך - על התעלומה באגם או על חייו של סופר מזדקן?

״יש בסיפור קצת משניהם. בשבילי, הספר עוסק בדמותו של אדם מהחיים האמיתיים והשינוי שמתרחש בו כאשר סופר מחליט להשתמש בו כבסיס לדמות בדיונית. כל סופר צריך להיות מוכן לאפשרות שיאלץ להעלים דמות מסוימת מכיוון שהיא כבר לא מסתדרת היטב עם הסיפור. סיפור טוב - זה הדבר הכי חשוב, גם אם הוא גובה את קורבנותיו״. 

הישירות התקיפה שעטופה בהומור מתוחכם היא אחד מסימני ההיכר של קוך, וגם אצל מר מ׳ היא מביאה איתה רגעים רבים של הנאה. אבל הלעג, הזלזול שלו בעצמו ובכל הסובב אותו, מונעים מהספר לצלול לתוך עומק רגשי משמעותי. אולי מתוך צורך לאזן את אישיותו המרושעת של מר מ׳, קיים בספר טלאי בדמות הקשר של הגיבור עם הוריו, המתפקד כעלה תאנה שתפקידו להראות את הצדדים החשופים והרגישים אצל הגיבור. 

הקשר של מר מ' עם אמו שהלכה לעולמה חוזר על עצמו ואילו הסיפור עם אביו גולש למחוזות מטרידים יותר, וזו היא לא הפעם הראשונה שבהם קוך עוסק במתח בין דורי. "ארוחת הערב" עוסק בשאלת אחריות ההורים למעשי ילדיהם, שביצעו פשע אכזרי. דילמה הפוכה, ואולי רלוונטית יותר לבני דורו של קוך בהולנד, שבה ועולה בתודעתו של מר מ׳ כשהוא נאלץ להתייחס לשאלת השאלות - מה עשה אביך בזמן המלחמה? 

כשהוא נשאל על הנושא, מר מ׳ בוחר להתרחק מאחריות מוסרית למעשים של אביו. מדוע?

״כשבניתי את האספקט הזה באישיות של גיבור הספר, חשבתי לא מעט על הסופר ההולנדי הארי מוליש. אמא של מוליש היתה יהודיה, ואביו הצטרף לגרמנים. כשנשאל פעם על המלחמה הוא ענה בתגובה: ״אני המלחמה!". 

במקרה אחר, על מנת להדגיש את חשיבות חירותו האמנותית של מר מ׳ הוא בוחר בדוגמה קצת קיצונית, והיא עיצוב דמות של יהודי בזמן מלחמת העולם השניה ואפיון שלה כאיש הרע. האם זו היא הפרובוקציה האולטימטיבית לסופר המבקש חירות אמנותית? ״פרובוקציה לשם התגרות לא תרגיש כמו הדבר הנכון לעשות", אומר קוך, "בכתיבה, אתה מוכרח לפרק סטריאוטיפים. ישנם ספרים וסרטים עם ׳גרמנים טובים׳. אני לא חושב שמדובר בפרובוקציה, אבל זה תלוי כמובן בסופר עצמו ובצורה בה הוא רוצה להשתמש בחירות האמנותית שלו״.

"אנשים כמו מוליש", אומר קוך, ״שהעבר הזה הוא חלק מהם, הולכים ומזדקנים או שכבר מתו, כך שהנוכחות או ההיעדר של הלקח המוסרי, לפחות בהיבט הזה של ההיסטוריה, הוא רלוונטי פחות ופחות בהולנד״. 

דבריו אלה של קוך, המבטאים את חוסר הרתיעה שלו מנגיעה בסוגיות שנויות במחלוקת, הם בין הדברים שהפכו אותו לסופר המצליח שהוא. בישראל, על כל פנים, ישנם עדיין אנשים שמוצאים את הלקח המוסרי רלוונטי מתמיד. 

 

 

 

 

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו